בעיית הזכות על הקרקעות בארץ ישראל החלה עם הקמת המפעל הציוני בארץ. בעימות בין שני העמים, סוגיית הקרקעות היוותה סלע מחלוקת עיקרי. ראשיתו של המאבק היה בשלהי השלטון העותמאני והוא נמשך לאורך כל ימי המנדט הבריטי.

שאלת המחקר הנה כיצד המאבק הקרקעי בין יהודים לערבים השפיע על ההתיישבות היהודית על אדמות איקרית ובירעם ?

האדמה, הקרקע ועבודת הקרקע עברה עם הזמן מהמישור הפרקטי למישור הסמלי  והפכה לחלק אינטגראלי ממערכת הסמלים היישובית. מבחינה תרבותית, פרויקט הייהוד הפך את אדמת הארץ לסמל מקודש ומרכזי, ואת יישובו של הקרקע ל'טוב ציבורי' בלתי מעורער.

ביום הכרזת העצמאות על הקמתו של בית לאומי ליהודים בארץ ישראל, גייסו ערביי הארץ את מדינות ערב במטרה לסכל את הקמתה של המדינה היהודית, אך נחלו מכה קשה מידי היהודים אשר גילו יכולת ארגון גבוהה, תושייה ונחישות.

מלחמת 1948 הידועה בהיסטוריה  הפלסטינית בתור " נכבה", משמע "אסון", הביאה לידי תמורות מפליגות ביחסי הכוחות בין הערבים ליהודים. במהלך המלחמה כבשה ישראל את הגליל המערבי ואת הגליל המרכזי, המשולש, חלק ניכר מהנגב ושטחים נוספים אשר הסתכמו ב – % 20 משטחה של פלסטין המנדטורית. כמו כן, במהלך הקרבות רוב רובה של האוכלוסייה הערבית בישראל גורשה או ברחה משטחי הארץ

במסגרת העבודה הנוכחית קיימת התייחסות לסוגיית הקמת ישובים יהודיים על קרקע ערבית נטושה ואתמקד במקרה איקרית ובירעם.

הטרגדיה של בירעם החלה ב- 29 באוקטובר  1948 וכי הכניסה לאיקרית החלה ב-31 לאוקטובר 1948, כאשר נכנס אליה הצבא הישראלי בדרכו לכביש החוף לכיוון לבנון.

בסוף חודש אוקטובר 1948, במהלך מבצע חירם 1948, השתלט צה"ל על אקרית ובירעם. לאחר כניסת הצבא נדרשו תושבי הכפרים להתפנות מבתיהם. הפינוי נעשה תוך  התחייבויות על עצמם שגורמי ביטחון וגורמים פוליטיים  קיבלו עליהם להבטיח את חזרת העקורים לאדמתם. מאז, זה כ -53 שנה, מנהלים ועדי שני הכפרים הנוצריים הסמוכים לגבול לבנון מאבק ציבורי ממושך כדי להביא לידי מימוש הבטחה זו.

הספרות מצאה כי מיתוס האדמה הוביל את העם היהודי עוד בתקופת היישוב לנהוג על פי דפוס אחיד ומכוון למטרה והעניק לגיטימציה להשתלטות על אדמות הארץ. המיתוס הוביל את היישוב להתקומם כנגד הסדר הקיים קרי: חוקי המנדט הבריטי לשם יישומו בשטח.