האידיאולוגיה של התנועה הקיבוצית התבססה בעיקרה על שוויון בין החברים, מהסוג של "לכל אחד לפי צרכיו ומכל אחד לפי יכולתו". הגדרה זו של שוויון נבעה מתפיסת השוויון , שלפיו זכותו של כל אחד ואחת לסיפוק צורכיהם מעצם היותם בני אנוש, והיא אינה צריכה להיות תלויה ביכולתם הפיזית או בהשכלתם וכישוריהם, כשם שאינה צריכה להיות תלויה ברכוש שצברו הוריהם.סקירת ספרות זו סוקרת את מאפייני הקיבוץ הקלאסי השיתופי.

החברה הקיבוצית במתכונת המקורית מהווה את החברה השיתופית בעידן המודרני  (שדמי, 1985). בשנות ה – 30 וה – 40 היווה הקיבוץ צורת התיישבות יהודית עיקרית בארץ ישראל וכן גובשו עקרונות הקיבוץ ומוסדותיו החברתיים והכלכליים (פינס, תשל"ה). בין אותם עקרונות: שוויון ושיתוף מלא בייצור, בחברה, בצריכה ובחינוך, קידוש העבודה היצרנית. הקהילה הקיבוצית מילאה את הפונקציה הקהילתית, והובילה לתחושת שייכות גבוהה (Weiss, 2004). הקיבוצים המקוריים היו קהילתיים לחלוטין. הרעיון האידיאולוגי הבסיסי היה "כל אחד לפי יכולתו, לכל אחד לפי צרכיו". היחידות החקלאיות והתעשייתיות בקיבוץ שיקפו את המושגים האידיאולוגיים של החברה הקיבוצית הגדולה יותר: שוויוניות ודמוקרטיה. בשנת 1962 החליטו התנועות הקיבוציות הארציות להתמקד בארבע מטרות עיקריות בתעשייה הקיבוצית: רווחת הפרט, רווחיות, שמירה על עקרונות הקיבוצים ותרומתם להשגת היעדים הלאומיים (Moskovich, 2016).