החסידות היא תנועת ההתחדשות הדתית המצליחה ביותר בתולדות עם ישראל בעת החדשה. ראשיתה באמצע המאה ה-18 במזרח אירופה. מדובר בתנועה בעלת צביון חברתי מובחן ובעלת מאפיינים דתיים, חווייתיים וחברתיים בעולם היהודי.

עבודת סמינריון זו בוחנת את הקונפליקט בין תנועת החסידות לבין תנועת ההשכלה במאה ה-19.

ההשכלה היהודית היא חלק מתנועת ההשכלה האירופית , תנועת ההשכלה הופיעה לראשונה בגרמניה בשנת 1780. ההשכלה הייתה שייכת תופעה אורבאנית מתפתחת בערים כמו ברלין, קניגסברג, ובווינה וטמנה בחובה מוסיקה, מחול, ושפות אירופיות, בעיקר גרמנית וצרפתית, עם מורים פרטיים.

תנועת ההשכלה הציגה יהודי חדש, יהודי ציוני, מודרני ורציונלי . המשכילים היהודים באימפריה הרוסית גילו עניין בחשיבה המדעית, שזכתה לפריחה באירופה במאות השבע-עשרה והשמונה-עשרה לפיכך לימודי המדעים היו לחלק אינטגרלי במערכת החינוך המשכילית-יהודית.

מטרתה של העבודה הנוכחית לבחון הקונפליקט בין תנועת החסידות לבין תנועת ההשכלה במאה ה-19, כאשר תנועת ההשכלה היהודית ככל וההשכלה הגליצאית, היתה בעלת אופי רציונליסטי מובהק והעמידה במרכז עשייתה את המאבק בחסידות.

הבדיקה נערכה באמצעות סקירת ספרות הדנה בחסידות על זרמיה, מקודה, רעיונותיה, מנהיגיה ופועלה. בהמשך נערך דיון המתאר את רעיונותיה של תנועת ההשכל ומקורה. הפרק השלישי דן בקונפליקט שבין תנועת החסידות לבין תנועת ההשכלה במאה ה-19. הפרק הרביעי מציע פשרה בין התורות המנוגדות.

ממצאי הספרות העלו כי תנועת ההשכלה, שהתפשטה מגרמניה אל מזרח אירופה במחצית הראשונה של המאה ה-19, ראתה בחסידות כוח המפריע לשאיפותיה להביא להשתלבות היהודים בחברה הכללית. ומנגד החסידות ראתה בהשכלה איום על אופייה וזהותה של החברה היהודית.