הערכה עצמית היא תכונה יציבה מצד אחד, ותכונה לא יציבה מצד שני. רגשות של ערך עצמי משתנים בין סוגי אנשים ובין תכונות שונות, ובין התגובות שלהם לאירועים טובים ורעים שמתרחשים.
סקירה זו עניינה בהפנמת ערכים בגיל הצעיר, כתורמים לחיזוק הזהות והדימוי העצמי בהתבגרות ובבגרות.
הערכה עצמית גבוהה מובילה לתחושת אופטימיות, ביטחון לנסות ולהתגבר על אתגרים לעומת בעלי הערכה עצמית נמוכה. כמו כן, בעלי הערכה עצמית נמוכה, הם גם בעלי סיכוי גבוה יותר להרגיש חסרי כשרון, ציפייה להיכשל, בהשוואה לאלו עם רמות גבוהות של הערכה עצמית.
דימוי עצמי הפך למושג מדובר ונפוץ מאוד בשנים האחרונות. מורים, הורים, מטפלים ואחרים מיקדו את מאמציהם בהגברת הדימוי העצמי מתוך הנחה שדימוי עצמי גבוה מגלם בתוכו יתרונות רבים
הדימוי העצמי הנו המרכיב השיפוטי הגלובלי במושג העצמי של האדם. זהו הערך שאנשים מצמידים לתיאור העצמי שלהם: הדימוי העצמי מתייחס להערכה ולשיפוט שיש ליחיד לגבי כשירותו או יכולותיו בתחומי תוכן מובחנים בחייו.
כאשר אנו בוחנים את השפעת ההפנמה על הערך העצמי, אנו בודקים גם את השפעתה על גיבוש הזהות העצמית של האדם. ישנן מס' הגדרות לזהות. במאמר "קווי ההתפתחות של דימוי עצמי אישי וקולקטיבי בקרב הנוער האינדיאני-אמריקאי" דיברו על המסגרת של הזהות עצמית ועל החשיבות של שני המרכיבים שלה – גם האישי וגם הקבוצתי – של האני.
על פי ליבוביץ' וקאנט (בתוך כשר, תשל"ו), באתיקה הטלאולוגית, נתפס המוסר כמכשיר להשגת מטרות טובות או להגדלת כמותם של הדברים בעלי הערך העצמי. לנורמות המוסריות ולהתנהגות המוסרית יש ערך עצמי.
הערכה עצמית
דימוי עצמי
ערכים וערך עצמי
ביבליוגרפיה