להסכם המים עם ירדן, שהינו חלק מהסכם השלום עם ירדן, ישנם מספר יסודות משפטיים חשובים, המעגנים אותו בלב החוק הבינ"ל המנהגי לנושאי מים.

סקירת ספרות לעבודת סמינריון הבוחנת את נורמות המשפט הבינלאומי וההשלכות הכלכליות הנשקפות מהסכם השלום בין ירדן לבין ישראל תוך התמקדות בהסכמי המים

מערכת המים של הירדן והירמוך משותפת לארבע מדינות – לבנון, סוריה, ישראל וירדן. סוריה ולבנון אינן מכירות במדינת ישראל ואין ביניהן לא הסכם ולא דיונים בנוגע לחלוקת המים. ירדן, בניגוד למדינות אלה, חתמה על הסכם שלום עם מדינת ישראל ובו סעיפים המסדירים את נושא המים.

אמנת האו"מ בדבר שימוש בנתיבי מים בינלאומיים, שהתקבלה באו"מ בשנת 1997, עליה נדון בהרחבה מתייחסת לזכות למים. סעיף 10 של האמנה קובע כי במקרה של קונפליקט בין שימושים מתחרים לנתיב מים, יש לתת קדימות "לדרישות של הצרכים האנושיים החיוניים."

במסגרת ההסכם הוחלט שראל תעביר לירדן מדי שנה כ – 50 מיליון מטר קוב מים באיכות שתייה מהכינרת; ישראל תוכל להמשיך ולהפיק לצרכיה כ- 15 מיליון קוב מים מ- 14 בארות באזור חצבה ועין-יהב שבערבה; שתי המדינות יפתחו במשותף מקורות מים חדשים, וישראל תאפשר לירדן לאגור מים מן הירדן. לצורך זה ייבנו על הירדן שני מאגרי מים גדולים וסכרים בהשקעה של מאות מיליוני שקלים.

להסכם המים עם ירדן, שהינו חלק מהסכם השלום עם ירדן, ישנם מספר יסודות  משפטיים חשובים, המעגנים אותו בלב החוק הבינ"ל המנהגי לנושאי מים. ישראל והשותפות שלה לאגן הניקוז של הירדן-ירמוך ניהלו מלחמה של ממש על מקור המים המשותף ואימצו את הדוקטרינה  של ריבונות טריטוריאלית אבסולוטית  הסכם השלום עם ירדן, והסכם המים, מצביע על כך, שישראל וירדן משתייכות כיום לקבוצה גדולה של מדינות, הדוגלות בדוקטרינות של החוק הבינלאומי המנהגי, המחייב את השותפות לאגן ניקוז לנהוג באורח צודק והוגן בכל הקשור בשימוש במקורות המים חוצי הגבולות, וכן לנהוג באורח שיימנע מגרימת נזק ממשי לשותפות האחרות למקורות המים המשותפים.