סקירה ספרותית זו עניינה במשמעויות שמעניקים תלמידים לטקסי יום הזיכרון ומיקומם בעיצוב הזיכרון הקולקטיבי.
זיכרון קולקטיבי כמושג זכה להגדרות לא מעטות ולפירושים רבים כאוסף הנתונים וההשקפות על העבר שיש לקבוצת אנשים מסוימת. זיכרון קולקטיבי מיל בתוכו אירועים מהעבר שלא נחוו בהכרח באופן ישיר, אלא הועברו על ידי אחרים לכלל החברה באמצעי התקשורת השונים ובאמצעות סוכני חברות. הבנייתם של מרחבי הזיכרון הקולקטיבי אשר ממנו נגזרות זיכרון קולקטיבי הנו מערכת ציונים וכלים שהקולקטיב מכונן ומשמר, על מנת להזכיר לקבוצה אירועים בעלי משמעות אידאולוגית מן העבר. תהליך הזיכרון הנו משתנה. הוא נבנה עם הזמן ומאוד דינמי. הזיכרון לא פשוט ״קורה״. תהליך הלמידה שלנו הוא לא לינארי או לוגי, הוא דינמי ולא צפוי. זיכרון בכלל הוא חלק בלתי נפרד מחיינו.
הזיכרון הקולקטיבי ממשיך ומתעצב באופן תמידי, ביחס לצרכים המשתנים של החברה. הזיכרון הקולקטיבי מנהל משא ומתן תמידי בין ה״ארכיון ההיסטורי״ שלנו לבין הזיכרון ה״חברתי העכשווי״, הכוונה יותר לפוליטיקה העכשווית, אגנדות חברתיות. בזמן התהליך מתנהל ״מאבק״ בין הצדדים, מה צריך להדגיש, מה ראוי ושאר אספקטים אשר יש להתחשב בהם. היחסים בין ההיסטוריה לזיכרון מודגשים על ידי קונפליקט, ביחד עם פרשנות. כיום ידוע שיש זיקה בין תהליך עיצוב הזיכרון הקולקטיבי לפרקטיקות עיתונאיות. העיתונאים בוחרים את הסיפורים והאירועים ותחומים אותם, ממסגרים אותם, במסגרות תרבותיות-פרשניות. כלומר, החברה המודרנית ממשיכה להתקדם ולשתף את הזיכרונות שלהם מהעבר. כיום המשוררים, כותבים, עיתונאים ומורים משמשים תפקיד מרכזי בעיצוב הזיכרון הקולקטיבי, יותר מאשר היסטוריונים.