הדירקטוריון הנו אחד משלושת האורגנים העיקריים של החברה בנוסף לאסיפה הכללית  ולמנכ"ל, כאשר החקיקה הישראלית הייתה חסרה בהוראות באשר להרכבו, תפקודו ודרכי עבודתו.

סקירת ספרות הבאה לבחון את סוגיית הכשרת דירקטורים תוך התייחסות למצוי במשפט הישראלי ולמשפט זר

חוק החברות החדש התמקד בחובותיו ובאחריותו של הדירקטור כאשר עליו לפעול על פי דרישות החוק הקיים וכן על פי ניהול נכון רציונאלי ומנהל היררכי נכון.

ה"דירקטור" הוא האדם שנבחר כדין לכהן כדירקטור על פי חוק [1]. כאמור, על פי החוק החברות יהיו שני דירקטוריונים לפחות בחברה ציבורית ובחברה פרטית יכול שיהיה דירקטוריון המונה אדם אחד[2]..  דרך הבחירה של הדירקטורים, מינויים, תנאים לכשירותם נקבעת לרוב על ידי מייסדי החברה ובאים לידי ביטוי בתקנון החברה.

פקודת החברות הישנה והמשפט המקובל האנגלי לא הגדירו את מעמדו של הדירקטור ועל כן קיים היה הקושי בקביעת תחומי אחריותו וחובותיו של הדירקטור ונושאי המשרה בחברה[3], עם כי בעקבות החוק החדש נושא הדירקטור ומעמדו המשפטי התבהר במידה רבה.

דירקטוריון החברה ממלא שתי פונקציות שעלולות ליצור התנגשות ביניהן, האחת התווית מדיניות עסקית לחברה, המחייבת הבנה עסקית עמוקה ויחסי אמון קרובים עם הנהלת החברה אשר יאפשרו לדירקטור לשמש כגורם מייעץ ומכוון בגיבוש מדיניות עסקית לחברה, והשנייה פיקוח על ניהול עסקי החברה, המחייבת אובייקטיביות וריחוק מסוים מהנהלת החברה. מכאן ניתן להבין כי קימת משמעות חשובה למבנה הדירקטוריון.

סעיף 57(4)   לחוק קובע כי האסיפה הכללית ממנה את הדירקטוריון. על פי סעיף  59 לחוק: האסיפה הכללית השנתית ממנה את הדירקטורים  אלא אם נקבע אחרת בתקנון. על פי, סעיף  57(4) האסיפה הכללית בוחרת בדירקטורים החיצוניים. בפועל קיימת השפעה ניכרת להנהלה  וכי מתקיים מינוי חברי הנהלה פעילה לדירקטוריון – מרבית החברות ממנות חברי הנהלה פעילה לחברי הדירקטוריון.