העבודה הנוכחית תבחן היבטים סביבתיים בכל הקשור לזיהום מים בישראל.  הבדיקה תכלול דיון אודות מקורות המים של ישראל, מקורות סוגי מזהמים, השפעות המגיעות ממקורות מים מזהמות, שיקום (נחלים) בישראל ודרכי התמודדות ומניעה של זיהום המים.

מים הם אחד הצרכים החשובים ביותר של האנושות. עם ההתפתחות המהירה של התעשייה והחקלאות, כמו גם עם האוכלוסייה הגדלה והדרישות היומיות של בני האדם, צריכת המים גדלה בהתמדה. במקביל, נוצר זיהום מים עקב הזרמת מי שפכים מבתים ותעשייה. (Hophmayer-Tokich, 2013). זיהום המים בישראל הנו חלק מהמערכות האקולוגיות הנפגעות ביותר כתוצאה מפעילות האדם במאה השנים האחרונות. זיהום מים מוגדר כשחרור חומרים שנמסים, צפים במים או שוקעים בקרקעית ומצטברים בכמויות המשפיעות על תפקודן של מערכות החיים הימיות. זיהום מים מתייחס גם לזיהום תרמי-שחרור כמויות גדולות של מים חמים ששימשו לקירור הליבה של תחנות-כוח גרעיניות או קיטוריות.  למי הים יש יכולת מסוימת לספוג זיהומים ולפרקם, המשתנה בהתאם לסוג החומר וכמותו. זיהומים עלולים להגיע ממקורות נקודתיים ומפוזרים כאחד. זיהום נקודתי מקורו, לרוב, בצנרת ביוב הנפתחת לים או בדליפה של צנרת. ערים או מפעלי תעשייה הממוקמים בקרבת מקורות מים, מהווים מקור נכבד לזיהום, הן בפסולת תעשייתית והן בביוב גולמי (זילברמן, 2000). הגדרה נוספת לזיהום הים הנה  "החדרה, על ידי אדם, במישרין או בעקיפין, של חומר או אנרגיה לסביבה הימית הגורמת לתוצאות מזיקות" (זיהום הים ומניעתו. המשרד לאיכות הסביבה). במדינת ישראל הוזנח הטיפול בשפכים במשך עשרות שנים. הרשויות המקומיות, האחראיות מבחינה חוקית לאיסוף שפכים, לטיפול ולסילוק סניטריים, הקימו את מערכות האיסוף כדי להסיר סיכונים ממרכזי האוכלוסייה שלהן, אך ברוב המקרים הזניחו את מרכיבי הטיפול וההסרה התברואתית. שפכים לא מטופלים או מטופלים חלקית שוחררו לסביבה, בעיקר לזרם הקרוב ביותר או לנחל יבש, וכתוצאה מכך זיהום מתמשך של מקורות המים הנדירים. כיוון שהרשויות הן אחראיות מבחינה משפטית, הן נאשמו באופן מסורתי בהזנחה ארוכת הטווח של טיפול בשפכים (Hophmayer-Tokich, 2013).