עבודת סמינריון אקדמית הבוחנת את תפיסת בתי הספר בעיני תלמידיה לפני כ- 35-30 שנה.

עד 1948 הייתה האוכלוסייה הערבית רוב בקרב תושבי פלסטין – השטח הגאוגרפי מערבית לירדן, דרומית ללבנון, מזרחית לים התיכון וצפונית לים סוף. בשנת 1922 מנתה האוכלוסייה הפלסטינית 668,258 נפש והיוותה 89% מהאוכלוסייה. היא גדלה לכדי 1,320,000 נפש אך מפאת העלייה היהודית שהתרחשה במקביל היוותה רק 68%, עפ"י מרשם האוכלוסין של המנדט הבריטי, מספר חודשים לפני פרוץ מלחמת העצמאות. עם הקמת מדינת ישראל ב- 1948 הפכו הערבים שחיו בשטח פלסטין מרוב למיעוט. קווי שביתת הנשק בשנת 1949 חילקו את ערביי פלסטין לחמישה קבוצות: פליטים שהיגרו למדינות שונות בעולם, פליטים שהיגרו לסוריה, ללבנון וירדן, תושבי רצועת עזה שנשלטו על ידי מצרים, קבוצת הערבים שנשארו בשטחי יהודה ושומרון שסופחו לירדן וקבוצת הערבים שנשארו בתחום מדינת ישראל אחרי הקמתה. האוכלוסייה שנשארה, כ- 160 אלף, הייתה ברובה אוכלוסייה כפרית ולא משכילה, חלשה, ענייה ונטולת מנהיגות חברתית ופוליטית. ריכוזה התחלק לשלושה גושים; הנגב, המשולש והגליל, ומדינת ישראל העניקה להם אזרחות. לקבוצה זאת ניתנו שמות רבים בשיח הפוליטי, החברתי והתקשורתי. קראו להם "ערביי ישראל", "פלסטינים בישראל", "ערביי 1948", "ערביי פנים" למרות שהכוונה הייתה תמיד לאותה קבוצה חברתית. קבוצה זאת היא קבוצת מיעוט מיוחדת במינה מבחינת מצבה ומעמדה האזרחי במדינת ישראל. דבר המקשה על ניתוחה והבנתה באותם מונחים השוואתיים של יחסי רוב-מיעוט הנשענים על שסע מגובש בין שתי קבוצות אזרחים בתוך אותה מדינה. ייחוד זה מבדיל את המיעוט הערבי מקבוצת הרוב היהודית ומשפיע רבות על מערכת היחסים בין שתי הקבוצות .
עקב הפיצול העמוק על הרקע האידאולוגי, דתי שקיים בין המיעוט הערבי לרוב היהודי והמדיניות הזהירה שנוקטים כלפי האוכלוסייה הישראלית-פלסטינית התפתחו פערים רבים בין שני המגזרים. דבר זה מתבטא גם בתחום החינוך, החל מחוסר ההתאמה והשפה של החומר הנלמד היוצרים בעיות זהות לאומית בקרב בני הנוער הערבים, דרך חוסר השוויון בחלוקת התקציבים המביא לירידה באיכות ההוראה כמו גם במבנים הפיזיים של כיתות הלימוד.