עבודה זו עניינה בפרשנות החוק למניעת הטרדה מינית וכבוד האדם בעבודה.

ההתנגדות להטרדה מינית החלה מתנועת נשים אקטיביסטית נגד אפליה בתעסוקה והתנגדות פמיניסטית לאלימות נגד נשים. סוגיית הטרדה מינית עוררה חששות בקרב נשים בעבודה עם התנגדות פמיניסטית לתוקפנות מינית גברית. ארגונים אלה העלו את המודעות לבעיה של הטרדה מינית ותרמו תרומה משמעותית להעלאת נושא הטרדה מינית על סדר היום הציבורי.

הנשים הבינו כי הטרדה מינית היא נושא חשוב להתפתחות התנועה הפמיניסטית, והן תקפו את הבעיה מבחינה משפטית[1].

בישראל, חוק הטרדה המינית הנוכחי הוסמך רשמית בשנת 1998 כחוק למניעת הטרדה מינית. החוק נחשב לאחד החוקים המתקדמים ביותר מסוגו בעולם. החוק החדש מספק הגנה רחבה יותר ובעל פוטנציאל גדול יותר לשינוי חברתי מאשר כל חוק קיים בארצות הברית, בקנדה וברוב מדינות אירופה. המשפט הזר מציע חוקי הטרדה מינית המבוססים על מושגים של שוויון ואפליה בין המינים וישראל אימצה הצדקה תיאורטית רחבה יותר המבוססת בעיקר על מושג הכבוד. הסיבה לכך היא  שמושג השוויון אינו מעוגן בחוק יסוד ולא מקובל מבחינה חברתית. על כן בחרו המחוקקים להדגיש את הפגיעה בכבוד האדם ובחירותו.

בחוק למניעת הטרדה מינית יש גם מרכיבים פליליים ואזרחיים ומנקודת מבט גלובלית, החוק הישראלי להטרדות מיניות מספק דוגמה מסקרנת למאמץ להשתמש בחוק ככלי לשינוי חברתי ולהגשמת האתגרים הדוקטרינרים והנורמטיביים בני זמננו ביחס לחוקי הטרדה מינית.

חוק הטרדה המינית בישראל תוקן ב- 30 בינואר 2012. התיקון, אשר משקף שוב את הבנתם של קורבנות הקורבנות ומרחיב את ההתיישנות משלוש שנים מיום המעשה לשבע שנים.

החוק הישראלי אינו ניטרלי מבחינה מגדרית. החוק מתייחס לעבריין "הוא" וקובע עונש של 16 שנות מאסר. החוק מגדיר שורה של נסיבות שבהן אדם אשם באונס גם אם האישה הסכימה, בנסיבות כאלו, אם האישה הייתה מתחת לגיל ארבע עשרה או שהאישה הייתה מחוסרת הכרה או חולת נפש