ההלכות בתקופת בית שני אינן יצירה של בית המדרש, אלו הן חוקים , אשר נחקקו בעקבות המציאות ההיסטורית – חברתית הארץ ישראלית.

עבודה זו עוסקת בגזירתם של יוסי בן יועזר איש צרידה ויוסי בן יוחנן איש ירושלים על טומאת ארץ העמים הבאה לידי ביטוי בתלמוד הבבלי ובתלמוד הירושלמי.

ארץ ישראל על פי המשנה הייתה ארץ יהודה – תחום של קדושה הנבדל מ"ארץ העמים" או "אדמת נוכרים". החברה היהודית וחכמי ישראל , שאפו לחברה אידיאלית, אשר יסודותיה בתורת ישראל ומאחר ובתקופה המדוברת השתלטה התרבות ההלניסטית במזרח והתקיים מגע קרוב עם תרבות יון , חכמי ישראל התקינו תקנות והלכות שונות ובניהם הלכות של טהרה וטומאה.( עמינח, תשמ"א ).

אחת ההלכות הראשונות בתורה שבעל פה (=משנה ) ואחת התקנות הראשונות של בית הדין בראשות יוסי בן יועזר ויוסי בן יוחנן הביאה לגזירתם על "טומאת ארץ העמים ועל כלי זכוכית" (בבלי, שבת, יד) הווה אומר קביעת הגבלות על מגע בין יהודים חכמים לבין יהודים , אשר אינם נוהגים על פי הוראות חכמים וביצור עקרון הקדושה והירושה בקרב העם באמצעות חציצה בין היהודי העושים כדברי חכמים לבין יהודים טמאים – עמי הארץ, אשר יצאו "מקדושה לטומאה מירושלים ומנחלת אבותיהם לארצות גילולי הגויים ותועבותיהם בימים ההם". הגזירה נבעה ממלחמת אנטיוכוס, כאשר הפרעות וקרבות הדמים גרמו להתרופפות הקדושה והירושה בקרב העם.

במסגרת עבודה זו נבחנת משמעות המושג טומאת עם הארץ, המושג -טומאת נוכרים ואת ההקשר לכלי זכוכית. קיימת הצגה של האישים שעמדו מאחורי הגזירה, מעשיהם, תפקידם וחשיבותם וכן השוואה בין טקסטים בתלמוד הירושלמי לבין טקסטים בתלמוד הבבלי , אשר כל אחד מהם מציין גזירה זו באופן שונה וייחודי לו.