עליית היהודים המאסיבית ממזרח אירופה (1881-1914) הייתה תקופה מכרעת בה הונחו היסודות לצמיחתה וגיבושה העתידי של החברה היהודית בארץ ישראל. העולים לארץ ישראל בחרו ביעד זה מסיבות אידיאולוגיות  והניחו את התשתית למדינה היהודית בהתהוותה. ההיסטוריוגרפיה הציונית מיקדה את תשומת הלב על גלי העלייה לארץ ישראל, כאשר חילקה את התקופה לשתי תקופות משנה: העלייה הראשונה (1881-1903) והעלייה השנייה (1904-14). עבודה זו בוחנת את  העלייה היהודית לארץ ישראל משנת 1881 עד 1914. שאלת המחקר:  מהם הגורמים לעליית היהודים לארץ ישראל לא"י בתקופת העליות הראשונה והשנייה ומהם הקשיים עמם התמודדו ?

השימוש במונח "עלייה" כולל מטען אידיאולוגי ציוני והתייחס לעולים אשר הגיעו לארץ ישראל בתמיכת חובב ציון, עימם חשו התאמה אידיאולוגית.  מספרם המצומצם של המהגרים שהעדיפו את ארץ–ישראל היה בו גם כדי לרמז על הגירה ייחודית ויוצאת דופן, כדברי הדמוגרף יעקב לשצ'נסקי:

"העלייה לארץ ישראל, זה הזרם הקטן בים הנדודים הגדול ורחב הידיים, זרם צרוף ומצורף -שכל עיקרו תכליות לאומיות וסוציאליות נשגבות ורחוקות, זרם מאורגן ומתוכן, שכל עצמו רעיון וחזון, ועל כן בעל היקף מצומצם ומלכתחילה לא נזקק ללהוטים אחר פרנסה ולרודפי בצע; זרם שמתחילתו לא צודד את לבם של הנצרכים לפרנסה אלא את לבם של הרואים את הנולד ובעלי הנפש, חלוצי הלאום ושוחרי המולדת".

עם זאת יצוין כי המהגרים אשר הגיעו לישראל היגרו לישראל מנימוקים שונים ומגוונים שלא כולם אידיאולוגיים. רבים גם עלו לישראל על מנת להציל את נפשם  ממלחמת האזרחים שפרצה ברוסיה ,וארץ ישראל הייתה מעין בררת מחדל.  ובכן, בין השנים, 1881-1914 (העלייה הראשונה והשנייה) הגיעו לארץ ישראל 60,000 יהודים.

לצורך בדיקת השאלה המחקרית, העבודה חולקה לשלושה פרקים, כאשר פרק א' יסקור את השפעת התנועה הציונית על העלייה. בפרק זה נעסוק בהקמתה של חיבת ציון והתנועה הציונית והשפעתה על העליות לארץ ישראל ויישובה של ארץ ישראל על ידי העולים. פרק ב' יעסוק בקשיים כלכליים של העולים בארץ ישראל  ופרק ג' יתמקד  בעימותים עם האוכלוסייה המקומית ועימותים עם נציגי השלטון העות'מאני.