דיון בקליטה של היהודים בארץ ישראל, מחייב התייחסות ממוקדת בפועלו של הברון רוטשילד לעיצוב נופה של ארץ ישראל תוך התייחסות ניכרת לאופן תרומתו הכלכלית והשלכותיה הרחבות.

סקירת הספרות הנוכחית עוסקת בברון רוטשילד ותרומתו להשתלבותם הכלכלית והתעסקתי של בני העלייה הראשונה.

הברון רוטשילד (1845- 1934) המכונה "נדיב הידוע" או "אבי היישוב",  נקשר בגורלו של היישוב היהודי משנת 1882 ועד למותו.  הברון אברהם אדמונד בנימין ג'יימס דה רוטשילד (19 באוגוסט 1845 – 2 בנובמבר 1934) היה צרפתי במשפחת הבנקאות רוטשילד, תומך גדול של הציונות, תרומותיו הגדולות העניקו תמיכה משמעותית לתנועה בשנותיה הראשונות, דבר שהוביל להקמתה של מדינת ישראל.

התעניינותו בארץ ישראל החלה בשנת 1882, עם העלייה הראשונה לארץ ישראל. המושבות הראשונות שהוקמו על ידי המהגרים נקלעו, למשבר כספי חמור שאיים על משך קיומן. המצב החמור שהיו בו המושבות דחף את הברון רוטשילד להשקעת כספים רבים ומעורבות רבה בהן. תחילה עזר להקים באר בראשון לציון ובהמשך הרחיב את תחום העזרה שלו ומימן את כל המושבות החדשות זיכרון יעקב, ראש פינה ועקרון.

הרציונל שהנחה את יק"א היה כי באמצעות הקצאת הקרקע לאיכרים, הם יוכלו ברבות הימים להגיע לידי עצמאות כלכלית. ברם, מערכת היחסים בין האיכרים לבין יק"א מנעה כל קידום והתפתחות, שכן נוצר ניכור ומתח רב אשר נבע מאיכות חייהם הירודה של האיכרים, חוסר יכולתה של יק"א לספק להם תנאי חיים נאותים, מצב כלכלי בלתי יציב, בידוד המושבות ועוד

העוני ששרר במושבות, השפיע על דור ההורים וכן על דור הילדים, אשר גם נאלץ לשאת בנטל, כאשר ילדים נעדרו מבית הספר, על מנת לסייע להוריהם בשדות . בדרך זו ילדים איבדו את האפשרות להתחנך ,להשכיל ולהתפתח. האיכרים לא העריכו את המורים ואת בית הספר בכללותו ולכן לא עודדו את ילדיהם ללמוד ולהתפתח והעדיפו את ילדיהם ככוח עבודה בשדותיהם.

המרכיב האמוציונאלי של איכרי המושבות היה גדוש ומורכב ובעיקר נבנה בעקבות אורח החיים הקשה ואף המשפיל של איכרי המושבות. מציאות החיים אשר כללה דלות, עוני, עבודת כפיים, כפיפות לאליטה לא מתחשבת, חוסר בחינוך, פחד קיומי ועוד הובילו את האיכר לאימוץ מאפיינים בלתי מחמיאים, אך מאפיינים אשר אפשרו את הישרדותו, כמו תוקפנות, אלימות, פלגנות, אנוכיות, תסכול וחוסר יכולת להתקדם ולהתפתח.