עבודת סמינריון הבוחנת את אופן התייחסותו של מבקר המדינה על התקצוב הציבורי, במסגרת בקורתו על התקצוב הציבורי כפי שהיא משתקפת בדוחות מבקר המדינה הישראלי והאמריקאי.

הפוליטיקה מצויה במאבק מתמיד על הסמכות להקצאת משאבים ולכן התקציב הציבורי הוא נושא מרכזי בתהליך הפוליטי ומהווה מסמך בעל משמעויות והשלכות רבות. התקצוב הציבורי מהווה כלי להסדרת קונפליקטים פוליטיים ומנהליים, באמצעותו ניתן למסד את תהליך חלוקתה של "העוגה התקציבית". תהליכי התקצוב כוללים: מיקוח, משא ומתן, פשרות, תשלום חובות פוליטיים, הבטחות וכולי.
הביקורת על החשבונות התקציביים נערכת באמצעות מבקר המדינה, מוסד ביקורת ממלכתי בישראל. פעולתו מוסדרת בחוק מבקר המדינה (1949). תפקידו להעביר ביקורת של יעילות וחיסכון, כלומר, בביקורת החיסכון נבדקות בעיקר התשומות שהושקעו בפעולה הנבדקת, ובביקורת היעילות נבדק היחס בין התשומות לתפוקות.
עבודה זו תבחן את אופן התייחסותו של מבקר המדינה על התקצוב הציבורי, במסגרת בקורתו על התקצוב הציבורי כפי שהיא משתקפת בדוחות מבקר המדינה הישראלי והאמריקאי.
היות והחלטותיו החשובות ביותר של המנהל הציבורי מתבטאות במונחי התקצוב הציבורי, מן הראוי שביקורת המדינה על התקצוב הציבורי תיתן את דעתה גם על אופן שיטת התקצוב הלכה למעשה.

עבודה זו תחולק לשלושה חלקים:
חלק ראשון יציג את התקצוב הציבורי לסוגיו: התקצוב התוספתי, תקציב מתת"ת, תקצוב על בסיס האפס, תקצוב ביצועים. בסיומו של חלק זה נציג את שיטת התקציב הנהוגה בישראל.
חלק שני יבחן את ביקורת המדינה על התקציב הציבורי. לצורך בדיקת הנושא,נתבסס על דוחות מבקר המדינה הישראלי בשנים 1997, 1998, 1999, 2000, 2001 ועל פי דוחות מבקר המדינה האמריקאי בשנים 1999, 2000.
חלק שלישי יבחן את תפקידו של מבקר המדינה בביקורת על התקצוב הציבורי.