הכינוי "חזקת הגיל הרך" מתייחס להעדפת האם כ"משמורנית" יחידה במקרה של פרידת ההורים. העדפה זו מעוגנת בחוק לגבי ילדים שטרם מלאו להם 6 שנים.

סקירת הספרות הנוכחית בוחנת את השאלה: האם ראוי לבטל את חזקת הגיל הרך הקיימת כיום בישראל ?

מקורו של חזקת הגיל הרך מצוי במשפט העברי. למשל, בתלמוד הבבלי נקבע:"עד בן שש בצוותא דאימיה ניחא ליה". וכן גם: "הבת אצל אמה לעולם". הרמב"ם קבע כי "שלמו חודשיו וגמלתו–אם רצת המגורשת שיהיה בנה אצלה–אין מפרישין אותו ממנה, עד שיהיה בן שש שנים גמורות; אלא כופין את אביו, ונותן לו מזונות והוא אצל אימו. ואחר שש שנים, יש לאב לומר–אם הוא אצלי, אתן לו מזונות, ואם הוא אצל אימו, איני נותן לו כלום. והבת אצל אימה לעולם, ואפילו לאחר שש".

ביסוד תפיסה "חזקת הגיל הרך" עומד מה שמכונה מיתוס האם הטובה המניח את קיומה של אימהות טבעית הגורמת לאם להתמסר לאימהותה. עם זאת, הפסיכולוג ויניקוט בגישתו "האם המספיק טובה" (The Good Enough Mother) גורס כי אומנם, הדרישה החברתית מהאישה היא להיות אם מושלמת ללא סייג, אך הוא קורא לאימהות לוותר על העמידה בהגדרה של האם המושלמת, האידאלית ולשלב גם מימוש עצמי – אינדיבידואלי .הוגות רדיקליות פמיניסטיות, גם טוענים כי מבחינה ביולוגית, קיים חוסר איזון בין גברים לנשים. עם זאת, בהתחשב בעובדה שאנשים הם לא בעלי חיים, הם יכולים להתנגד לטבע. נשים יכולות להיות חופשיות מהמגבלות של הטבע.

החוק כאמור לעייל מעלה הסתייגויות אשר מצאו ביטוין בדיוני הכנסת. אחת הוועדות המרכזיות אשר עסקה ב"חזקת הגיל הרך", הייתה ועדת שניט בשנת 2005, אשר דנה בחזקת הגיל הרך ועיקרון טובת הילד. מסקנות הוועדה המליצו לבטל את חזקת הגיל הרך, לפיו כאמור, האם מקבלת משמורת בלעדית לילד עד גיל שש. המלצות ועדת שניט כללו אחריות הורית משותפת בגיל הרך, והתבססו בהמלצתם בכך שמדובר בתקופה משמעותית בהתפתחותו הכללית של הילד בתהליך של גיבוש זהות עצמית. שרת המשפטים ציפי ליבני, הנחתה את ועדות הכנסת לפעול לביטול סעיף 25 בחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות , אך עמותות נשים וגברים מחו על כך ונקבעה הפשרה הבאה: טובת הילד היא שיגדל אצל אמו עד גיל שנתיים ולאחר מכן, עד גיל שש, המשמורת תהיה משותפת.