העברית המודרנית, המבוססת על שפת המקרא, מכילה חידושים רבים שנועדו לענות על הצרכים המודרניים.

סקירת הספרות הנוכחית עוסקת בדרכי הסגלה לעברית של מילים לועזיות.

ההיסטוריה של השפה העברית מחולקת בדרך כלל לארבע תקופות עיקריות: המקרא, עד בערך המאה השלישית לפנה"ס, שפת המשנה (אוסף של מסורות יהודיות), שנכתבה בשנת 200 לספירה (צורת העברית הזאת מעולם לא שימשה בקרב העם כשפה מדוברת);

עברית מימי הביניים, מן המאה ה -6 עד המאה ה -13 לספירה, כאשר מילים רבות הושאלו מיוונית, ספרדית, ערבית ושפות אחרות; העברית המודרנית, שפת ישראל בעת החדשה. חוקרים מסכימים בדרך כלל שהצורה העתיקה ביותר של העברית היא התנ"ך.

מקורות ההשאלה שהופיעו לראשונה בתקופה זו כוללים את השפות הכנעניות האחרות, וכן את האכדית. בעברית יש גם מספר קטן של מלים שומריות שהושאלו ממקור אכדי. ניבים מעטים קיימים בעברית המקראית, אך החוקרים מאמינים כי מדובר בעריכה של הטקסט.

עם הקמתה של המדינה השפה העברית הפכה  לחלק מחייב של הזהות במדינה שנבנתה על ידי מהגרים. אבל למרות העושר של השפה, האקדמיה של הלשון העברית פועלת תמיד לעדכון אוצר מילים ולראייה, השפה העברית היא שפה אשר פיתחה סלנג מתפתח כל הזמן ומספר עצום של מילים המבוססות גם על מילים לועזיות.  ואכן, האקדמיה של הלשון העברית, המציאו כרבע מ -40,000 המילים המדוברות בעברית.