סקירה זו עוסקת בדמותו של היהודי החדש בציונות: גישותיהם של מיכה יוסף ברדיצבסקי ובנימין זאב הרצל.
תדמית היהודי וגופו לאור המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20, נתפסה כדמות לא גברית. המודל הגברי נתפס באירופה כלאומני, כדמת חזקה, אמיצה, דמות הראויה לכבוד, דמות בעלת זקיפות קומה, עצמאות, יושרה, איפוק, שליטה עצמית וכוח רצון. הגבר נתפס כבריא וחסון, כאקטיבי, חרוץ ורציונלי. תפיסה זו יוחסה לגברים, נוצרים אירופאים. הגבר היהודי נתפס כאנטי תזה למודל הגברי הנוצרי- אירופאי ועל כן נתפס כחלש, נטול הדרת כבוד, נטול זקיפות קומה, תלותי, חסר יושרה וכדומה. הגבר האירופי נתפס כיפה וחסון ולעומתו היהודי נתפס כהתגלמות הכיעור, הלכלוך, העצלות, הפסיביות והחולניות. דמותו החיצונית הזכירה את הסטראוטיפ האנטישמי של יהודי גלותי: אף ארוך, מראה חרדי ובעל קומה כפופה. מעבר לכך, תדמית הגבר היהודי כללה סטייה מינית, דחפים מינים מעווים, חולי נפשי ועוד. זאת, ועוד יוחסו לו תכונות נשיות, כמו למשל חולשה פיזית. בהתאם לתורת הגזע האנטישמיות תורגמה באירופה המודרנית תורגמה הגבריות היהודית לגבריות חלשה, חולנית, נחותה ומסוכנת.