דרכי טיפול במחלת הדיכאון רבות ומגוונות וכוללים טיפולים פסיכולוגיים, פסיכותרפיסטים, קוגניטיביים ותרופתיים. עבודה זו מציגה דרכי טיפול שונות ומגוונות.

העבודה הנוכחית בוחנת את ההפרעה הדיכאונית, תוך התייחסות להגדרת ההפרעה, סוגי ההפרעה, שכיחותה, מאפייניה, השלכותיה והתיאוריות המסבירות אותה

דיכאון על צורותיו השונות היא ההפרעה הנפוצה ביותר בזמננו, קרוב ל – 10 אחוזים מאוכלוסייה סובלים מדיכאון בשלב זה או אחר של חייהם. דיכאון הוא מחלה הנמשכת לאורך זמן. הסימפטומים העיקריים לדיכאון הם הפרעות שינה, חוסר אנרגיה, חוסר תיאבון, דימוי וערך עצמי נמוך, מחשבות אובדניות, מצב רוח ירוד, וכו. המאפיין המרכזי של מחלת הדיכאון היא נטייתו השלילית של החולה כלפי עצמו. תופעת הדיכאון, כלל מאופיינת בשלל תופעות וסימפטומים. כך לדוגמא, ניתן להציג את המונח דיכאון, כעצבות, דכדוך, או מלנכוליה. אולם, עצבות אינה בהכרח הרגש הדומיננטי אצל האדם הדיכאוני. ניתן לחוות דיכאון גם כתחושת רדימות או ריקנות, או לעתים כחוסר תחושה כלל. האדם הדיכאוני עלול לאבד את יכולתו ליהנות מכל הסובב אותו.

העבודה הנוכחית בחנה את ההפרעה הדיכאונית, תוך התייחסות להגדרת ההפרעה, סוגי ההפרעה, שכיחותה, מאפייניה, השלכותיה, התיאוריות המסבירות אותה וכן במסגרת זאת יוחד מקום לתיאוריה הפסיכו ביזרית המסבירה את ההפרעה הדיכאונית מנקודת ראות שונה.

במסגרת המחקר הנוכחי הוצגו שלוש גישות מרכזיות לחקר הדיכאון: הגישה הפסיכולוגית, הגישה הקוגניטיבית והגישה הפיזיולוגית.

ממצאי המחקר העלו בין היתר כי על פי הגישה הפסיכולוגית דיכאון נובע מבעיות נפשיות כלומר הדיכאון נגרם עקב אובדן או עקב מחסור במקורות מרכזיים של אהבה וביטחון המשליכים על נפש האדם. על פי הגישה הקוגניטיבית רכישת תגובה של חוסר אונים כלפי אירועים מלחיצים אותם חווה האדם במהלך חייו כדוגמת התעללות מובילה לדיכאון. הדיכאון על פי הגישה הפיזיולוגית זו נוצר בעקבות שיבוש של נוירוטרנסמיטרים וירידת פעילותם במוח. אחדים מהנוירוטרנסמיטרים ( בעיקר סרוטונין ונוראדרלין ) אחראים על העברת המידע העצבי הקשור למצב הרוח על ביטויו השונים
מרבית החוקרים תומכים בגישה הפיסיולוגית לטיפול בחולים דיכאוניים. הטיפול השכיח הנו טיפול התרופתי אשר יעילותו הוכחה במחקרים. כמו כן, נמצאו חוקרים התומכים בשילוב בין הטיפול הקוגניטיבי לבין הטיפול הפיסיולוגי.