מאז סוקראטס, הדיאלוג, (דו שיח) נטל עמדה בסיסית בהשקפת מערביות לגבי החינוך. הגישות הפילוסופיות לדיאלוג חינוכי בין אישי, נטו להדגיש את היתרונות האפסטימולוגיות שלו בעיסוק של ידע והבנה או ביסודות המוסריים והפוליטיים שלו המבוססים על שוויוניות  וכבוד הדדי.

סקירת הספרות הנוכחית עוסקת התיאוריות והיבטים שבחינוך הדיאלוגי.

דיאלוג בין אישי מונע ע"י הצורך הלימודי של הסטודנט להבין מושג ספציפי או לפתור בעיה ספציפית. המהלך הבסיסי של דיאלוג אמיתי, הינו שיחה הדדית כאשר המורה והתלמידים הינם שותפים מלאים. בין מורה ותלמיד מתקיימת מערת יחסים המבוססת על יושר שוויון, פתיחות, וכן כבוד הדדי.

חינוך ביקורתי חותר  לשינוי והומניזציה, חותר לשוויון בין התלמידים, מתנגד לריבוד מעמדי ומעלה את המודעות  לחלוקת הכוח בחברה. הפדגוגיה הביקורתית חושפת את המנגנונים המשמרים אי השוויון בחברה והמשרתים את ההגמוניה השלטת

פאולו פרירה, כמחנך והוגה דעות פדגוגי, האמין שאין משמעות לחומר הנלמד ולתפיסה הפוליטית הנרקמת, אם לא מתחשבים בידע ובנקודת המבט של החניכים. בכדי להגיע למצב של למידה משמעותית על המחנך ליצור דיאלוג עם חניכיו ולאפשר להם להביע את דעתם והשקפותיהם.

חינוך דיאלוגי איכפתי מהווה, גמימושה של פילוסופיה חינוכית הומניסטית, המכירה במגוון יכולותיו של הילד, מכבדת אותו כאדם, מדגישה את חשיבות ההיענות המותאמת של המחנכים למגוון הצרכים ותחומי העניין ולמימוש פוטנציאל ההשתנות הקיים בכל אדם.