המגמות הפוסט מודרניות ביחסי הצבא והחברה ניכרים על פי יחסה של החברה הישראלית לשכול שבעצם הולך ונעלם כסמל לאומי מלכד ומעורר גאווה. היום השכול מעורר כעס, האשמה ואף מוביל לפעילות פוליטית ואקטיבית כנגד הצבא והממסד.

סקירה זו בוחנת את כיצד משקפת הגישה המשתנה לשכול את המגמה הפוסט מודרנית ביחסי צבא – חברה. 

מודל אומה במדים – הגישה הממלכתית אשר כוללת בין השאר כינון צבא אחד ואת התגייסותה המלאה של החברה הישראלית לשם מטרה זו. הצבא בעצם גילם את רעיון הממלכתיות שתבע בן גוריון בזמנו. צבא האומה, הצבא המנצח הפך לסמלה של ישראל המדינה החדשה.

השכול  הפרטי והשכול הלאומי השלימו זה את זה וכל העם היה אבל על חלליו וחש אמפתיה, סולידריות וכאב, כל משפחה חשה כי החלל שלה הוא חלק מההיסטוריה של העם והמדינה. כמו כן, השכול נישא מעל כל חילוקי הדעות הפוליטיים במשך שנים רבות, בהמשך ניווכח לדעת כי השכול הפך פוליטי יותר ויותר ונהפך לציר מרכזי בפוליטיקה הישראלית

אחרי מלחמת העצמאות יצרו הגורמים הממלכתיים והציבוריים מערכת טקסי זיכרון בעלי מתכונת קבועה בעלת הספד רשמי, נאום שכול רשמי בעל לשון מתפעמת ונמלצת שהייתה משותפת למנהיגים הפוליטיים.

בניגוד למלחמות שקדמו למלחמת יום הכיפורים, השכול היווה נושא מרכזי, לב ליבה של המלחמה ולא היה ניתן להכחיש עוד את השכול או להמעיט בעוצמתו, השאלה האם מחיר השכול היה הכרחי כבר לא ירדה מסדר היום

הקולות הפוליטיים והחברתיים שהלכו ונשמעו בזיקה לאירועי התקופה העצימו את ההנצחה האישית, כאשר נושאי הזיכרון ביקשו להקים אנדרטאות במקומות הנפילה או סמוך להם, ולהשפיע על הטקסט  הקבוע והחוזר על עצמו  ולהופכו לבעל אופי אישי יותר.

הסקירה מתמקדת באירועים מרכזיים (מלחמות ואסונות במדינת ישראל, מאז הקמתה) ובתהליך השינוי ביחסם של ההורים השכולים והחברה הישראלית למחיר המלחמה – השכול.