במדינות בהן בית המשפט מוסמך להעביר ביקורת על הליך החקיקה ניתן לראות מודלים שונים של ביקורת. המודל הקלאסי של ביקורת שיפוטית מתמקד בביקורת שיפוטית תוכנית, בה בוחן בית המשפט האם הוראות חוק מסוים פוגעות בנורמות חוקתיות.  בספרות המשפטית מוזכרת גישת "הליך החקיקה הנאות" (legislative due process), על-פיה רשאי בית המשפט לבחון האם חוק מסוים נחקק בהליכים נאותים ובדיונים מספיקים.

סקירת ספרות הבוחנת את ביקורת בג"ץ על ההליכים הפנימיים בכנסת-ביקורת שיפוטית ביחס להחלטות הנוגעות לניהול פנימי.

בבסיס תיאוריה זו עומד הרעיון ששופטים יכולים להכריח את המחוקק לשפר את איכות הליך קבלת ההחלטות שלו, ובעיקר לאסוף את העובדות הרלוונטיות, לזהות את הנורמות החוקיות ולהגיע לתוצאה הגיונית בהליך ובהתדיינות נאותים. תיאוריה זו אינה מיושמת ברוב מדינות העולם, אם כי בארה"ב, החלו ליישם תיאוריה זו

השיקול העיקרי שבית המשפט שוקל אם להתערב או לא הוא האם החקיקה פוגעת בזכויות חוקתיות? חקיקה מעין זו  נתונה לביקורת שיפוטית, ועליה להלום את ערכיה של מדינת ישראל, לתכלית ראויה ובמידה שאינה עולה על הנדרש

בית המשפט יתערב כאשר קיימת פגיעה בזכויות היסוד העומדות בבסיסה של הדמוקרטיה המהותית. הדמוקרטיה המהותית הנה השקפת עולם ערכית בדבר האדם החברה המדינה וזכויות האדם.

על פי הגישה הפונקציונאלית, הביקורת השיפוטית, משמרת את הסדר החברתי, כאשר לכל מוסד תפקיד משלו ועליו לממש אותו על מנת לשמור על איזון. בית המשפט נדרש לבקר , בשל תפקידו כשומר על הדמוקרטיה, על הצדק, על נורמות מקובלות ועל האיזון בחברה.  הגבלת בית המשפט, עשויה להוביל לחוסר איזון ולערעור הסדר החברתי הקיים.

הדיון בשאלת מעורבותה של מערכת המשפט, מעלה שוב ושוב מהם הגבולות לפיהם יש לפעול ומהי נקודת האיזון של בית המשפט כיום? האם בית המשפט נוטה בביקורת שיפוטית נרחבת ומתערבת יתר על המידה או האם התערבותו של בית המשפט שומרת על חוקי יסוד וערכים בסיסיים ?