דני קראוון אמן ידוע בעולם בזכות אמנות האדמה שלו, באמצעות המיקום המיוחד של הסביבות אותן הוא יוצר, קראוון מאפשר לאנשים לחוות אזורים וסביבות בדרך חדשה ויוצאת דופן. סביבות אלו, כמו גם המיצבים הזמניים שתכנן קראוון, ממוקמות בישראל וברחבי העולם כולו .

מטרתה של העבודה הנוכחית הינה לבחון כיצד מבטא דני קרוון את השכול הלאומי ביצירותיו ולעומתו כיצד גדעון גכטמן מבטא שכול ומוות פרטי ביצירותיו שלו.

לשני האמנים עבר של עשרות שנים של יצירה חדשנית ורבת פנים. גכטמן מחלוצי האמנות המושגית בישראל של ראשית שנות ה-70, ראה את מכלול פועלו כמאוזוליאום , שתכליתו לשמר את גוף עבודתו לאחר מותו. עבודתו המאתגרת ולעיתים מצמררת של גכטמן לאור תרומתו לניסוח מחדש של הפעולה האמנותית כמחקר נוקב של הקשרים בין החיים, המוות והאמנות.

תופעת המוות והשכול במדינת ישראל אינה תופעה נדירה החלה רק על זקנים, אלא תופעה שכיחה בשכבות גיל ואוכלוסייה רבות בגלל מצבנו הביטחוני המתוח ומספרן הרב של תאונות הדרכים, אנו חוזים בתופעות המוות ושומעים  עליהן בכלי התקשורת או בסביבתו האנושית, בין אם נרצה ובין אם לא.

דני קרוון  הוא פסל ישראלי   המיצג שכול כתוצאה ממלחמות ישראל וכן נושא השואה מהווה מוטיב מרכזי ביצירותיו  .  במסגרת העבודה הנוכחית אציג על פי רצף כרונולוגי את יצירותיו של דני קרוון המבטאות שכול: אנדרטת חטיבת הנגב , באר שבע,  196- 1968, אנדרטת "נתיב זכויות אדם" , נירנברג, 1989-1983, כיכר הסובלנות על-שם יצחק רבין, משרדי אונסק"ו, פריז,  1996, זיכרון רגנסבורג בית הכנסת , ברגנסבורג,  2005, האנדרטה לזכר שואת הצוענים , ברלין,   2012 ו-אנדרטה לחללי חטיבת הראל במלחמת העצמאות

בשנות ה-60 יצר גדעון גכטמן פיסול מינימליסטי לאחר שלמד בלונדון פיסול, שהיווה תשתית צורנית שתהדהד בעבודותיו לאורך השנים. הערכים שרכש בזמן שלמד בלונדון – פשטות צורנית חמורה, חזרתיות, שימוש בחומרים תעשייתיים, עשייה מוקפדת- פגשו לימים חומרי חיים וגוף.