במהלך המאה העשרים זכו הרופאים למעמד של בעלי מונופול במערכת הבריאות. עד שנות ה-60 התנהלה העשייה הקלינית במסגרת אינטימית של רופא- חולה וההחלטות הקליניות בה היו בידי הרופא שהתחשב בשני עקרונות אתיים בלבד: לא להזיק ולהטיב, אפילו אם נעשתה הרפואה במסגרות מאורגנות כמו קופת חולים הקופה לא התערבה בהחלטות הרפואיות אלא סיפקה שירותים.

העבודה הנוכחית בחנה האם ראוי להעניק טיפול שלא בהסכמתו של החולה, אף שאינו כשיר לקבל החלטה והסכמה מדעת.

במהלך המאה העשרים זכו הרופאים למעמד של בעלי מונופול במערכת הבריאות. עד שנות ה-60 התנהלה העשייה הקלינית במסגרת אינטימית של רופא- חולה וההחלטות הקליניות בה היו בידי הרופא שהתחשב בשני עקרונות אתיים בלבד: לא להזיק ולהטיב, אפילו אם נעשתה הרפואה במסגרות מאורגנות כמו קופת חולים הקופה לא התערבה בהחלטות הרפואיות אלא סיפקה שירותים.

המודל ה"פטרנליסטי" המעמיד את הרופא בתפקיד המחליט ואת החולה בתפקיד פסיבי. העבודה הנוכחית בחנה האם ראוי להעניק טיפול שלא בהסכמתו של החולה, אף שאינו כשיר לקבל החלטה והסכמה מדעת. מקרים מעין אלו שכיחים בבתי החולים ויוצרים דילמות מוסריות הנובעות בעיקר משינוי מעמדו של הרופא וכן מהרחבת הזכויות של החולה. כיום זכות החולה לאוטונומיה באה לידי ביטוי בפסיקה המעניקה לחולה את האוטונומיה והרצון החופשי להחליט על קבלת או אי קבלת טיפול.

מגמה זו מעמידה רופאים, אחיות ובעלי תפקידים בית החולים בבעיה חוזרת ונשנית, כאשר מטרתנו היא הצלת חיים וכי המגמה המורה על אוטונומית החולה, מערימה קשיים ומכשולים בדרך.

התיאוריה התועלתנית – תורת התועלתנות (Utilitarianism) היא הנציגה הבולטת והמובהקת ביותר של הגישה הטלאולוגית הטוענת כי יש להעריך מעשה אך ורק על-פי תוצאותיו. כלומר, אין מעשים שאסור לעשותם בשום תנאי – כל מעשה המביא לתוצאות טובות הוא מעשה כשר.

התיאוריה הדאונטולוגית (הקנטיאנית) – גישה זו היא ניגודה של הגישה הטלאולוגית גישה זו שואלת מה הם החוקים המוסריים שצריכים להנחות את התנהגותנו ללא תלות בתוצאותיה. ההערכה המוסרית של ההתנהגות יכולה להתייחס אך ורק לרצון (או לכוונה) ולעולם לא לתוצאות.

לנגד עיניהם של המטפלים, חייב לעמוד עקרון האוטונומיה, שמשמעו זכותו של הפרט להחליט לגבי עצמו בצורה חופשית החלטות שונות על סמך מידע, כלומר הסכמה מדעת.

תפיסה זו משקפת היטב את האתוס החברתי דמוקרטי בחברה פתוחה ושקופה שבה הפרט אמור להיות שותף מלא ככל האפשר בכל הנוגע לגורלו ולבחירותיו.

העבודה הנוכחית בחנה האם ראוי להעניק טיפול שלא בהסכמתו של החולה, אף שאינו כשיר לקבל החלטה והסכמה מדעת.  מקרים מעין אלו שכיחים בבתי החולים ויוצרים דילמות מוסריות הנובעות בעיקר  משינוי מעמדו של הרופא וכן מהרחבת הזכויות של החולה. כיום זכות החולה לאוטונומיה באה לידי ביטוי בפסיקה  המעניקה לחולה את  האוטונומיה והרצון החופשי להחליט על קבלת או אי קבלת טיפול.