פילוסופים רבים בעולם מסכימים כי הפילוסופיה היוונית השפיעה רבות על התרבות המערבית מאז הקמתה.

הסקירה הנוכחית בוחנת מספר רעיונות יסוד של הפילוסוף אריסטו תוך התייחסות לרקע ולביוגרפיה של הפילוסוף.

הפילוסופיה היוונית העתיקה התעוררה במאה השישית לפני הספירה והמשיכה לאורך התקופה ההלניסטית והתקופה שבה יוון העתיקה הייתה חלק מהאימפריה הרומית.

אריסטו (384-322 לפנה"ס) היה פילוסוף יווני עתיק יליד העיר סטאגירה, צ'לקידיצה, בפריפריה הצפונית של יוון הקלאסית. בגיל שבע עשרה או שמונה עשרה, הוא הצטרף לאקדמיה של אפלטון באתונה ונותר שם עד גיל שלושים ושבע (כ 347 לפנה"ס).

אריסטו, פילוסוף יווני קדום ותלמידו של אפלטון, מדבר על מימוש עצמי. אריסטו מחבר ומזהה את האדם המוסרי והטוב , לבין האדם המאושר. לדבריו, עצם העיסוק בטוב הנעשה על פי אמות מידה טובות הוא שמוביל לאושר  ואף לאושר יציב ומתמשך .

אושר, מושג שהוחדר במידה רבה לפילוסופיה בעבר, הפך גם לפופולרי במחקר הפסיכולוגי.  הדיאלוג המפורסם ביותר על אושר היה של אריסטו (1996), אשר טען כי  אושר הוא תוצאה של חיים טובים.

אריסטו זיהה את השכל כחלק האלוהי שבאדם המייחד אותו כאדם: "השכל הוא, אפוא, דבר אלוהי…גם אורח החיים המתנהל מכוחו הוא אלוהי … באשר השכל – יותר מכל דבר אחר- הריהו האדם עצמו" (אריסטו, תשמ"ה, ב 30).  האידיאל השכלי של אריסטו: "מה שמושג מכוח הידיעה הרי הוא קיים בהכרח; ומכאן שהוא נצחי… שכל הדברים אשר בהכרח… נצחיים..