בשנות ה- 30 וה- 40 היווה הקיבוץ צורת התיישבות יהודית עיקרית בארץ ישראל, בזכות יתרונות הארגון השיתופי, נוכח התנאים הביטחוניים, חקלאיים ומשקיים בתקופה ההיא. התקופה שבין אמצע שנות ה- 30 לבין הקמת המדינה הייתה תקופת התרחבות גדולה לתנועה הקיבוצית.

הסקירה עוסקת בסביבה השיתופית, קרי ה"קיבוץ"- תולדותיו, עקרונותיו ויחסי הגומלין בו ונותנת רקע על יחסי הגומלין שבין ה"מושבות" ובין הארגונים שתמכו בהקמתן.

יחסי גומלין נוצרים כאשר ישנה הגדרת מצב משותפת מבחינת העמדות, הרגשות וההתנהגויות, השפעות הדדיות כגון שיתוף פעולה, תחרות וקונפליקט או יחסים חד כיווניים כגון כפייה על האחר.

בחינת אופי יחסי הגומלין בסביבות שיתופיות מצריך הסבר אודות הסביבה השיתופית, קרי: הקיבוץ ועקרונותיו המרכזיים. ובכן, ראשית קיבוץ מוגדר כ"חברה שיתופית המאורגנת למטרות התיישבות, מושתת על יסוד בעלות על הקניין, על עבודה עצמית, על שוויון ושיתוף בשטחי הייצור, הצריכה והחינוך, מהווה תרומה ארץ ישראלית מקורית לדרכי ההתיישבות החקלאית ולמימוש אידיאל השוויון"

הפקידות בראשות הברון ניהלה את המושבה על כל ענייניה. כמו כן, היא חיה ברמת חיים גבוהה, שכן בנוסף למשכורת קיבלה דיור מרווח, הסקה, עזרה ושירותים נוספים בחינם. התלות של האיכרים בפקידות הייתה רבה ובעיקר בתחום הכלכלי, שכן הברון סבסד את המשק החקלאי והיה אחראי על חלוקת הקרקעות בין המתיישבים. תלותם של המתיישבים נבעה גם בשל ההגנה המשפטית שהושיט הברון למושבות.

האיכרים שותפו מעט בהחלטות הנוגעות לענייניה השוטפים של המושבה ובנוגע לעתידה, למרות בקשות רבות מצדם למעורבות ושיתופם בהחלטות הנוגעות למושבה, כמו כניסת איכרים חדשים למושבה, בעיות המחסור, הרעב, בעיות משפטיות שונות