עם ראשיתה של ההתיישבות הציונית ושל החקלאות העברית ,  העץ הראשון שנתאזרח בארץ היה האיקליפטוס , אשר הובא מאוסטרליה וניטע לראשונה בחדרה ובמושבות אחרות על-מנת לעזור בייבוש ביצות.

סקירת ספרות זו עניינה בתופעת האללופתיה בעצי אקליפטוס.

אקליפטוס הוא, עץ גבוה, ירוק עד, יליד טסמניה ואוסטרליה דרום-מזרח. כמו כן, הוא גדל במגוון רחב של תנאי אקלים[1] . אקליפטוס הוא עץ מטע דומיננטי בעולם,  בעל שיעורי צמיחה גבוהים ,משמש לבנייה ודלקים. לעליו ריח אופייני המתווך רבות באינטראקציות אקולוגיות.

נטיעה של גדמים של אקליפטוס המקור הוכחה כמוצלחת באזורים טרופיים של אסיה ואפריקה . הפוטנציאל הטמון בנטיעת גדמים הביא לניסויים בנטיעות כאלו בארץ , אולם הניסויים לא עלו יפה , התפתחות הגרמים היתה מדוכאת , חלקם הגדול לא שרד , והנותרים פיתחו ענפים חלופיים רבים .

אקליפטוס ידוע כבעל תכונות אללופתיות, כאשר נוכחותם של עלי האיקליפטוס גורמת לקטילה של נבטים צעירים ולכן קיימת האפשרות לשימוש בעלים שנשרו מצמחים בעלי תכונות אללופתיות להדברה ביולוגית של עשבים. האללופתיה המתפשטת על האקליפטוס נחשבת כמנגנון חשוב להפחתת המגוון הביולוגי במטע האקליפטוס. פוטנציאל האללופתיה על האקליפטוס הראה כי תמצית מימית של שורש Grandis דוכא. ההשפעות המעכבות החזקות על שיעורי הנביטה על מיני היעד, מהווים מקור מעכב.