מראשיתה של הציונות המעשית ניצבה ההתיישבות החקלאית בראשית מאווייהם של מנהיגיה, עבור העולים היא הפכה למשאת נפשם וגם תנועת העבודה שהפכה לכוח דומיננטי חרטה על דגלה את ההתיישבות העובדת.

עבודת הבוחנת את מעורבותו של משה דוד שוב (שו"ב) בקשיים במסגרת הקמת ראש פינה.

בתקופת השלטון התורכי, ראשוני המתיישבים שרכשו קרקע בארץ, באו מתוך רעיונות ארגוניים ופוליטיים אשר התחוללו בקרב העם היהודי. התארגנותם של ראשוני המתיישבים הייתה רופפת, ללא הכוונה והדרכה. הברון רוטשילד בא לעזרתם ופיתח מוסד מיישב.

בשנת 1881, עלה משה דוד שוב לישראל והקים עם קבוצת עולים מרומניה את ראש פינה אשר בגליל העליון. הייתה זו תקופת העלייה הראשונה 1882-1903 אשר כללה את גל העלייה ההמוני הראשון לארץ המכונה גם "תקופת חיבת ציון".

בשנים אלה הגיעו רוב העולים מרוסיה, פולין ורומניה וחלקם עלו מתימן. בעלייה הראשונה מספר העולים הגיע לכ-30,000 איש.

העולים הזדהו עם תנועת חיבת ציון ושמרו על מידה זו או אחרת של זיקה לדת ולמסורת היהודית. כבר בתקופה זו נתפסה ההתיישבות החקלאית כאמצעי להשיג שתי מטרות לאומיות-תחיה לאומית במולדת, ופרודוקטיבציה כלכלית וחברתית של העם היהודי.

העבודה הנוכחית בוחנת את מעורבותו של משה דוד שוב (שו"ב) בקשיים במסגרת הקמת ראש פינה.

הבדיקה נערכה באמצעות מכתבים של משה דוד שוב (שו"ב) אשר נשלחו לחברו במשמר הירדן יהושע וכן באמצעות ספרות המתארת את הקמת המושבות בגליל העליון ובכלל זה את ראש פינה ומייסדה משה דוד שוב (שו"ב).