שילובם של ילדים בעלי צרכים מיוחדים לתוך כיתות רגילות מחייב את המורה להיות בעל יכולות ליצור בכיתה מערך העונה על צרכיהם הרגשיים, החברתיים, והלימודיים של ילדים אלו. מורים שלא קיבלו הכשרה מתאימה הם אינם חשים מסוגלים, בעיקר על רקע של חוסר ניסיון וידע, תחושה זו משפיעה על יכולתם להיענות באופן רגשי מותאם.

מחקר זה יבחן את השפעת תחושת מסוגלות העצמית  על עמדות מורים בבית הספר היסודי  בנושא שילוב ילדים בעלי צרכים מיוחדים   בכיתה רגילה.

החברה אינה אוהבת חריגים מכול סוג שהוא אם בשל צורה חיצונית ואם בשל רעיונות ודרכי התנהגות המערערים על הכללים והשגרה . חריגות בקרב ילדים מעוררת רגשות אשם מצד החברה מחד ותוקפנות כלפי החריג מאידך, כמו כן החריגות מקיפה סוגים רבים מאוד של ילדים כאשר ישנם החריגים הנורמאליים : הבישן, התוקפני, הגאון, המרדן וחריגים הפגועים בגופם : צולע, המפגר, המגמגם. ישנה קבוצה נוספת : הילד העולה, הילד החדש בשכונה וכו'. בספרות הילדים לא קיימת הכרה כלפי החריג כמות שהוא שכן על החריג לעשות משהו יוצא דופן על מנת שאלה שדחו אותו יקבלו אותו.

השאלה הנשאלת האם לילד החריג מקום במסגרת בהן ישנן ילדים רגילים? ובכן במהלך שנות ה- 80  במסגרת חוק החינוך המיוחד – תשמ"ח 1988 נקבע כי  תינתן האפשרות ילדים בעלי צרכים מיוחדים  להשתלב במערכת החינוך הרגילה.

שאלת המחקר האם מסוגלות עצמית משפיעה על עמדות מורים בבית הספר היסודי  בנושא שילוב ילדים בעלי צרכים מיוחדים  בכיתה רגילה.

עבודה זו הנה עבודה מחקרית ומתבססת על ספרות מקצועית (מאמרים וספרים)  וניתוח איכותני של ראיונות מורים לצורך בחינת הסוגיה לעייל.