עבודת סמינריון אקדמית הבוחנת האם ילדים להורים גרושים אלימים יותר מילדים להורים אשר אינם גרושים.

מוסד הנישואין שנתפס עד לא מזמן כמערכת שפועלת יחדיו לאורך זמן משנה את מהותו עם השנים וה"לנצח" מקבל משמעות שונה לגמרי. ההוכחה לכך משתקפת במספר מקרי הגירושין הנמצא בעלייה בפתחה של המאה ה-21. ההסבר לעליה במדד הגירושין הוא האופן בו החברה תופסת את מושג זה כפתרון לגיטימי לבעיות וקונפליקטים בתא המשפחתי. כאשר בני הזוג אינם מצליחים לפתור את בעיות הזוגיות שלהם נמצא כי גירושין הנם הפתרון הטוב ביותר. בדממה ובאופן בלתי מודע נולדה לגיטימציה המכונה "תרבות גירושין". תרבות זו מאפשרת שימור של מערכת משפחתית בעלת אופי שונה והזדמנות לשינוי וצמיחה, כלומר, ממסגרת משפחתית מורכבת ושלילית למסגרות חדשות אופטימיות ומסתגלות יותר. בחברה המערבית היום יש שינוי בתפיסה החברתית כלפי הגירושין. הדגש הוא בעיקר על אושר ומימוש עצמי, קיימת פחות נכונות להתפשר על מערכת יחסים בלתי מספקת ועל כן הגירושין נתפסים כאלטרנטיבה מתאימה.
מחקרי זה מתייחס לתופעת הגירושין בישראל, תוך בדיקת השלכות הגירושין על הילדים. במסגרת זו אעסוק בשאלה האם ילדים להורים גרושים אלימים יותר מילדים להורים אשר אינם גרושים.
לצורך בדיקת השאלה המחקרית, הופצו שאלונים בקרב הורים גרושים ובקרב הורים אשר מצויים במסגרת הנישואין. במסגרת השאלון, נבדקה תפיסתם של ההורים כלפי ילדיהם בבחינת מידת תוקפנותו והתנהגותו במסגרת בי הספר.
הספרות התאורטית מלמדת כי בהתאם לתיאורית התפקיד גירושין נתפסים כתהליך של שינוי המערב שינויים במקלעת התפקידים של האדם, בדרישות החברתיות מהתפקיד, ואופן ביצוע התפקידים. על פי התאוריה האקולוגית הגירושין מהווה אירוע חריף ברמת הפרט, המשפחה, והמקלעת החברתית הרחבה מכאן שתהליך הגירושין טומן בחובו שינויים מהותיים המשפיעים על הפרט וחייו.
קיימת חשיבות רבה להעמקת הידע וההבנה שלנו כמורים לגבי סוג האוכלוסייה המתגרשת וגם להקניית כלים טיפוליים כדי שניתן יהיה לסייע למשפחות ולפרטים להתמודד ולהתארגן עם מעבר זה. ברמת המדיניות הכללית, חשוב להביא לפיתוח מערך שירותים הולם לצרכים המגוונים והמשתנים לאוכלוסייה זו, אם על -ידי הקמת שירותים ספציפיים חדשים לאוכלוסייה זו, או על-ידי הרחבת שירותים קיימים והתאמתם למשפחות אלו.