דימוי גוף מושג הקיים אצל כל בני האדם. לכולנו חשוב במידה זו או אחרת איך אנו נראים כלפי חוץ, איך אחרים תופסים אותנו ואיך אנו תופסים את עצמינו.

עבודת סמינריון זו בוחנת את נושא הדימוי העצמי, דימוי הגוף וגוף והקשרו למחול.

מחקרים רבים מראים כי אצל רקדניות, העוסקות בריקוד כחלק מרכזי מחיי היומיום שלהן, ומראות את גופן בבגדי ריקוד צמודים, להן חשוב יותר מהממוצע. בהשוואה לכאלו שאינן רקדניות, בעיות של דימוי הגוף, הן פחות חמורות וזאת מכיוון שאינם מחייבים בלבישת בגדי ריקוד צמודים בכל יום, ולהסתכל על גופן במראה זמן ממושך במשך היום.

העיסוק במחול, מייצר גוף הכשיר לבצע משימות מחוליות, ומעודד הפנמת "תרבות של כאב", שלפיה פציעות וכאבים הם חלק מן ההביטוס של הרקדן.( מחקר נוסף שנעשה בקרב רקדניות, מצא גם הוא כי רקדניות מסורות ליצירה שלהן ובעלות תשוקה לריקוד שלהן, ומכיוון שסביבת הריקוד קשורה לתרבות של כאב, מצופה מאותן הרקדניות לסבול בשקט.

הצלחתו של המופע המחולי תלויה ביצירת דיאלוג בין הרקדניות לבין הקהל. הדיאלוג, מנקודת מבטה של הרוקדת, מתאפשר באמצעות יצירת גוף המסוגל לבצע מטרות מקצועיות. העצמיות של הרוקדת מתגבשת במהלך המחול, באמצעות תשומת הלב שהיא מקבלת מן הקהל, בעודה מחפשת את מבטו של הצופה.

מטרתה של העבודה הנוכחית הייתה לבחון האם העיסוק בריקוד משפיע על דימוי הגוף בקרב רקדניות, יותר מאשר בקרב לא רקדניות?

השאלה המחקרית נבדקה בקרב מדגם של נחקרות נשים ומתוכן רקדניות ונשים שאינן עוסקות בריקוד.

ממצאי המחקר מעלים, אם כן כי נשים ככלל מוטרדות ממבנה גופן ובעיקר ביחס לאברים מסוימים בגופן. ממצא זה נתמך על ידי הספרות הגורסת כי לרוב נשים מביעות מורת רוח ממראה גופן, כמו כן נמצא כי נשים שאינן רקדניות מוטרדות מפגמים בגופן במידה רבה יותר מנשים רקדניות.