עבודת המחקר הנוכחית עוסקת בקשר בין דפוס ההתקשרות של המתבגר לבין תפיסת העצמי שלו ויכולתו האמפתית.

דפוסי ההתקשרות נבנים, עוד בתקופת הינקות, כאשר התינוק בונה מודלים מנטליים על ה"עצמי" שלו הכוללים את האופן בו הוא תופש את עצמו ואת הערכתו את עצמו בתחומים שונים. מודלים אלו מושפעים על ידי המידה שבה רואה התינוק את עצמו אהוב על ידי דמות ההתקשרות שלו. כלומר, התנהגות ההתקשרות מאפיינת את החוויה האנושית לאורך כל חייו של הפרט. המודלים המנטליים שהתינוק מפתח יהיו אחראיים בבגרותו להמשך קיומם של נטיותיו ההתנהגותיות המוקדמות. הם ישפיעו על יצירת קשרים רגשיים עמוקים וקשרי אהבה בפרט, וכן על ציפיות המבוגר מעצמו ומהעולם. הם יהוו "אבני בנין" שיקבעו את סגנון ההתקשרות שלו כבוגר.