מרבית הז'אנרים הטלוויזיוניים כוללים מרכיבים של אלימות, גלויה או מרומזת: החל בסרטי מלחמה, מערבונים ובלשים ועוד מגיל צעיר צופים הילדים במגוון רחב של תכניות טלוויזיה ואינם מוגבלים בצפייתם. לפיכך הם חשופים לכל מגוון הביטויים האלימים בטלוויזיה. בחיי היום יום שלנו אנו רואים ילדים מחקים במשחק שליפת אקדחים, היאבקות, מכות קראטה ועוד.

העבודה הנוכחית דנה בשאלות אתיות הנוגעות לסוגיית השידורים האלימים המוקרנים בטלוויזיה במסגרת השידורים לילדים.

בעיתונות מתפרסמים מעשי רצח ושוד המיוחסים להשפעתן של תכניות טלוויזיה מסוימות. האלימות הבדיונית מוצגת לא פעם כמרגשת וזוהרת, וכנגד זאת אין המחשה להשלכות של האלימות: אין כאב, אין סבל, אין אבל.

במיוחד בולטת תופעה זו בחלק גדול מן הסרטים המצוירים, המציגים אלימות הומוריסטית ודמיונית: הגיבורים מתרסקים, מתנפצים, נדרסים, מורעלים, מתפוצצים- אלימות זאת המתוארת כדלהלן תופסת את סבלו של הזולת כהנאה.

על הקשר האפשרי שבין אלימות נצפית להתנהגות אלימה נכתבו ספרים ומחקרים למכביר, הדיון על כך נמשך ללא הסכמה בין החוקרים השונים. ההנחה היא, כי במקרה כזה הטלוויזיה מהווה רק כגורם מאיץ ומחזק אצל בעלי נטיות אלימות חריגות. ממחקרים בתנאי מעבדה נמצא כי בעקבות צפייה בתכנים אלימים אכן גברה אצל הילדים הצופים התנהגות האלימה מידית.

עם זאת התנהגות כזאת הרבה פחות סבירה בתנאי צפייה ביתיים טבעיים ואצל ילדים שאינם בעלי נטיות אלימות מלכתחילה. ואכן, דימויים אלימים בטלוויזיה, סרטי ווידאו ומשחקי מחשב מגדילים את האפשרות להתנהגות תוקפנית ואלימה בעיקר בקרב ילדים. ישנם מחקרים ופרסומים רבים על השפעותיה של האלימות בתקשורת ואף על פי כן קשה להוכיח באופן סיסטמתי את גודל השפעתה על אלימות בקרב ילדים.

העבודה הנוכחית העלתה מספר שאלות אתיות הנוגעות לסוגיית השידורים האלימים המוקרנים בטלוויזיה במסגרת השידורים לילדים.

בדיקת השאלה, האם הטלוויזיה המקרינה סדרות אלימות אחראית להתנהגות האלימה בקרב ילדים? העלתה כי קיים קשר ברור בין צפייה בתכניות אלימות לבין התנהגות אלימה ולכן התקשורת אחראית במידה זו או אחרת להתנהגות אלימה בקרב ילדים. במידה והתקשורת הייתה מפסיקה לשדר תכניות מעין אלו, הילדים היו סופגים פחות מראות אלימים והתנהגות בזויה לחיקוי.