השאלה המשפטית, מהי התוספת הראייתית הנדרשת לצורך הרשעת נאשם על פי חוק הליכי חקירה והעדה (התאמה לאנשים עם מוגבלות שכלית או נפשית), התשס"ו-2005 (להלן חוק לאנשים עם מוגבלויות) ומהי התוספת הראייתית הנדרשת על פי החוק לתיקון דיני האיות (הגנת ילדים), התשט"ו-1955 (להלן החוק להגנת ילדים) מעלה מספר היבטים משפטים-

העבודה כוללת את פירוט התוספות הראיתיות.

לדברי השופט גולדברג ברע"פ 3904/96[1]  "חוק הגנת ילדים (חוק לתיקון דיני הראיות (הגנת ילדים), התשט"ו-1955 תוחם בחובו שלושה אינטרסים, אינטרס אחד בא לידי ביטוי בהבאת עבריינים לדין וענישתם קרי: אינטרס חברתי

שתי האוכלוסיות הנדונות  על פי חוק הגנת ילדים, או חוק הליכי חקירה והעדה (התאמה לאנשים עם מוגבלות שכלית או נפשית), התשס"ו-2005 (להלן החוק לאנשים עם מוגבלויות)- זוכות להגנה זהה אשר באה לידי ביטוי בכך שבאפשרותן שלא להעיד בבית המשפט, קרי:  מסירת עדותם לחוקר מיוחד המתמחה באוכלוסיות לעייל .

ההתייחסות לחוק הילדים זהה להתייחסות לחוק דיני ראיות לאנשים עם מוגבלויות כאשר על פי סעיף 9 לחוק להגנת ילדים  ניתן למסור את עדות המוגבל בפני חוקר מיוחד כראיה באמצעות תיעוד הקלטה חזותי  ובנוסף על החוקר המיוחד למסור את העדות בפני בית המשפט ולהעיד  על מסירת העדות של המוגבל בפניו.