הילדים היום מקדישים חלק נכבד מחייהם לצפייה. מינקות ועד בגרות צוברים הילד והילדה הממוצעים עשרות אלפי שעות צפייה בטלוויזיה. היום כבר לא מקובלת התפיסה שלפיה הצופים נידונים לפסיביות ונתונים בחוסר אונים להשפעות הטלוויזיה

מחקר זה בא לבחון מדוע תלמידים אוהבים תוכניות בהן ישנה דמות כמו פוקימון וכו'.

חווית הצפייה בטלוויזיה של ילדים קטנים שונה מזו של המבוגרים, לפי פיאזה (1950) נדרשות 12 שנים של התפתחות יציבה עד שהילד מסוגל לחשוב כמבוגר. בשנת חייו ה-12 הילד נכנס לשלב החשוב הרביעי בהתפתחותו השכלית- שלב באופרציות הפורמאליות. שלב שבו הילד מבחין ומבדיל בין מציאות לדמיון יכול גם להפעיל את המחשבה שלו ולחיות בדמיונו את העתיד ולהתמודד עם דברים היפותטיים ועם דברים הרחוקים ממנו.
שלב קודם לכך הוא שלב האופרציות הקונקרטיות. ילדים בשלב זה חיים בהווה באופן מוחלט, הילד אינו מסוגל לתפוס מאורעות אלא מנקודת מבטו שלו. ילדים עד גיל חמש חושבים שכל מה שנצפה בטלוויזיה הוא מציאות.

מחקר זה בוחן כיצד ילדים מפתחים מעורבות עם דמויות טלוויזיוניות.

הבדיקה התבססה על ראיונות שכללו 11 שאלות פתוחות אשר כל תלמיד ענה עליהם באופן מילולי._
הממצא העיקרי אשר עלה מהמחקר הוא שילדים אוהבים את הסדרה באופן מיוחד וסוברים כי היא טובה ומושכת על אף גילויי האלימות בה. כמו כן, ניתן לומר בהסתייגות כי הסדרה מובילה לפעילות אלימה בקרב ילדים לאחר הצפייה בסדרה.