הפרדה חברתית ומרחבית של אוכלוסיית אתיופיה הביאה לפערים סוציו-אקונומיים בולטים ותחושה הולכת וגוברת לאפליה וקיפוח.  ב -1985  ערערו על יהדותם, כאשר למרות הכרה רשמית ביהודים על פי חוק השבות, הרבנות הראשית עדיין דרשה מאתיופים לעבור גיור עם הגעתם לישראל.

העבודה הנוכחית בוחנת את השאלה "האם יש הבדל בטיפול באירועים בהם מעורבים בני העדה האתיופית בין שוטרים יוצאי העדה שוטרים אחרים ?"

מטרתו של המחקר הנוכחי הייתה לבחון האם יש הבדל בטיפול באירועים בהם מעורבים בני העדה האתיופית בין שוטרים יוצאי העדה שוטרים אחרים. הבדיקה נערכה בקרב שישה שוטרים: שלושה בני העדה ושלושה שוטרים שלא בני העדה. כלי המחקר היה ראיון.

במסגרת העבודה נבדקו שלוש השערות המחקר:

1. שוטרים בני העדה האתיופית מתקשרים יותר טוב, מבינים את המנטליות, הקשיים והתסכול של בני העדה;
2. שוטרים שלא בני העדה האתיופית מגלים שיטור יתר כלפי בני העדה האתיופית
3. ו-שוטרים בני העדה האתיופית מתקשים לגשר בין חובתם כשוטרים ונאמנותם לעדה ולהוביל לשינוי במרקם היחסים העדין שבין המשטרה לבני העדה האתיופית.

מסקנות העבודה מעלות כי קושי שפתי ואי הבנה תרבותי מונעים מערכת יחסים תקניה בין משפטר לבין המיעוט האתיופי;  המשטרה לא מכירה בכך שקיים שיטור יתר ולראייה השוטרים טענו כי לא קיים שיטור יתר לעומתם השוטרים בני העדה טענו כי שיטור יתר קיים ולבסוף נמצא כי שוטרים בין העדה מצויים בקונפליקט מתמיד בים ההזדהות עם בני העדה לבין הדרישה לעמוד בתפקיד ובהנחיות.

הסקירה בעבודה מטרתה לבחון את ההבדלים בטיפול באירועים בהם מעורבים בני העדה האתיופית בין שוטרים יוצאי העדה שוטרים אחרים. לצורך בדיקה זו, הסקירה תדון תחילה בקהילה האתיופית בישראל, תוך הצגת נתונים והסבר על הקהילה, התייחסות למדיניות הרב תרבותית. בהמשך תוצג תופעה מוכרת וידועה כיום והיא אלימות שוטרים, שיטור בחברה רב תרבותית ולבסוף הסקירה תדון בקהילה האתיופית ושיטור בישראל.