מטרתו של המחקר הנוכחי בחן הבדלים במדדי אמפתיה -מערכתיות בין סטודנטים לתואר ראשון וסטודנטים לתואר שני בפסיכולוגיה.
ההשקפה הרווחת בדבר הכשרה אופטימלית של פסיכולוגים קליניים, נעה בין הקניית ידע קוגניטיבי רב ולמידה מקיפה של תאוריות וגישות, ובין תפישה לפיה הלמידה מלווה תהליכי שינוי פנימיים והפנמה של דרכי התייחסות חדשות לעצמי ולזולת (Lambert & Ogles, 1988). בהתאם לכך, תהליך המיון ללימודי תואר שני בפסיכולוגיה קלינית כולל בחינה מדוקדקת של התכונות המצופות מן המועמדים, כשהעיקריות שבהן הן יכולות אקדמיות גבוהות לצד תכונות רגשיות הולמות (Ysseldyke et al, 1997). את התכונות הנדרשות, אם-כן, נבחן דרך היכולת לאמפתיה ("Empathizing") והיכולת למערכתיות ("Systemizing"), אותן מקובל לראות כנעות על-פני רצף ומופצות ברמות שונות באוכלוסייה הכללית (Riekki et al., 2018).
השערות המחקר שנבדקו אוששו ולפיהן ישנם מדדי אמפתיה גבוהים יותר בקרב סטודנטים לתואר ראשון בפסיכולוגיה, בהשוואה לקבוצה השנייה – סטודנטים לתואר שני בפסיכולוגיה קלינית וישנם מדדי מערכתיות גבוהים יותר בקרב סטודנטים לתואר שני בפסיכולוגיה קלינית, בהשוואה לסטודנטים לתואר ראשון בפסיכולוגיה.
מבוא
אמפתיה
מערכתיות
מקצועות טיפוליים
השערות המחקר
שיטה המחקר
אוכלוסייה
משתתפים
מערך המחקר
כלי המחקר ומדדים
הליך המחקר (אופן העברת השאלונים)
שיטת הניתוח
ממצאים
דיון ומסקנות
רשימה ביבליוגרפית
נספחים