החל משנת 2008 הוחל חוק פנסיה חובה, כאשר החוק קובע כי המעסיק חייב להפריש סכום מסוים לפנסיה עבור העובדים שלו (בעוד בעבר זו הייתה רשות בלבד). מכאן שכל עובד שגילו לפחות 21 שנה ועובדת שגילה לפחות 20 שנה יהיו זכאים להפרשות של 2.5% ממשכורתם (משכורת בסיס)  עבור ביטוח פנסיוני, בקרן פנסיה מסוימת שתקבע.

סקירת הספרות הנוכחית עוסקת בהשפעת צו ההרחבה (2008) לפנסיית חובה בישראל על מצבם הכלכלי של הגמלאים בישראל.

במהלך שנות עבודתו, צובר העובד את הזכות לפנסיה, והוא רשאי להשתמש בה רק לקצבה חודשית לאחר הפרישה מהעבודה. הפנסיה היא ההכנסה החודשית המשולמת לאדם (או לשארי בשרו במקרה של מות  מבוטח) אחרי פרישתו ולמשך כל חייו, עם הגיעו לגיל פרישה או עקב נכות, בין אם עבד ובין אם היה פנסיונר.

שיטת פנסיה נוספת הנהוגה בישראל היא מערכת הפנסיה הצוברת מבוססת על הפרשות מצטברות של העובדים ושל המעבידים לקרנות הפנסיה. שיטה זו מאפיינת את המגזר הפרטי.

בשנת 2004 גיל הפרישה של גברים נדחה ל־ 67 וגיל הפרישה של הנשים נקבע ל־ 64 . בנוסף, הועלו דמי הביטוח. למעשה, הרפורמה פגעה בגודל הפנסיות ולכן לא הצליחה לממש את המטרה הבסיסית של הפנסיה והיא  שמירה על רמת החיים לאחר הפרישה מעבודה.

במדינות רווחה כגון קנדה, ארצות הברית ובריטניה הממשלות ממלאות תפקידים מרכזיים בתחום אבטחת הכנסה עבור אנשים מבוגרים, במיוחד בעת פרישתם מכוח העבודה.