המונח "זיכרון מודחק" מתייחס לרוב לזיכרון של קרבנות עבירות מין שבוצעו על ידי ההורים. הזיכרון מופיע באופן פתאומי לאחר תקופה ממושכת של שכחה. הספרות מעלה כי אנשים עם זיכרונות מודחקים יכולים לחוות דיכאון, בושה, פחד, והפרעות סומטיות שונות בלי שתהיה להם כל מודעות ביחס למקור הסערה הנפשית שלהם.

סקירת הספרות הנוכחית עוסקת בתקופת ההתיישנות בעבירות מין בקטינים במקרים של זיכרון מודחק.

מקורו של המושג "זיכרון מודחק" נוגע לטראומה נפשית. פרויד האמין כי אירועים טראומתיים יכולים להיות מודחקים מתוך ההכרה והמודעות של אדם. כמו כן, כדי להתמודד עם איום של אירוע טראומתי בעת הקיפאון הפיסי שהוזכר, בו האדם משותק, תתבצע גם "בריחה מנטאלית" כאקט הכרחי של הגנה והישרדות והאדם ינתק את עצמו הן מהגוף הפיסי והן רגשית ומחשבתית מעצמת החוויה וייכנס.

חוסר בראיות אמפיריות לגבי זיכרונות מודחקים לכאורה,  יוצרת דילמה משפטית מעניינת למדי עבור סנגורים שחייבים להתעמת עם הטענות האלה. עורכי דין אלה חייבים להתגונן מפני זיכרונות שעולים זמן רב לאחר ההתרחשות לכאורה וכי לא ניתן להוכיח האם מדובר באמת או בשקר.

סוגיית הזיכרון המודחק הגיע גם לפתחו של בית המשפט בישראל, כאשר מספר מקרים  הגיעו להכרעתו של בית המשפט העליון. מדובר במספר מקרים המתבססים על זיכרונות של התעללות מינית בילדות, לגביהם נטען כי הודחקו ושוחזרו רק שנים רבות מאוחר יותר. הפולמוס בעניין זה נסוב על  שאלת היכולת של בית המשפט להכריע בהתייחס לעדות המבוססת על זיכרון מודחק-משוחזר.

בע"פ 8335/11, פלוני נ' מדינת ישראל, 23.7.2012  עלתה הבעייתיות בהסתמכות מוחלטת על עדות של זיכרונה המודחק של המתלוננת : "האם בפנינו עדות המתבססת על זיכרון אותנטי של המתלוננת אודות מעשים שנעשו בה על ידי הנאשם, אך הודחקו על ידה ונחשפו לאחר שנים – כטענת המאשימה; או זיכרון שווא, שהוא תוצאה של גורמים פנימיים וחיצוניים בעולמה של המתלוננת, …… או זיכרונות מושתלים – כטענת ההגנה".