בחיפוש אחר מונחים לציין בהם את בעלי החיים אומצו מילים לועזיות, הובאו מילים מן המקורות וחודשו מילים. למשל כמה שמות התחרו ביניהם על השם העברי ל־giraffe ,ובהם גמל ליש, נמר גמל וגמל נמרי.

סקירת הספרות הנוכחית עניינה בהשוואת שמות בעלי חיים במקרא, בארמית, עברית וערבית מבחינה סמנטית ולוגית.

חלק נכבד מכלל שמות בעלי–החיים במקורות כולל מילים יחידאיות, או שמות המזדמנים פעמים ספורות, כשההקשר כמעט אינו מסייע בזיהוי הרפרנט. זה המצב למשל ברשימות של העופות האסורים לאכילה, של השרצים ושל החיות הטהורות בתורה. לעתים יכול הגיזרון לסייע, כאשר שורש המילה יכול לרמוז על משמעה (עיט או ינשוף). לעתים קרובות, אין שורש המילה מגלה הרבה (כגון תן או חתול) ולא פעם משמשת אותה המילה בלשונות קרובות במשמעים שונים, למשל: קופדא בארמית הוא עוף דורס לילה, אך גם קיפוד, בעברית . דוגמה נוספת הוא טלה, שהוראתו בעברית בן הכבשה הרך, משמעו עז או תיש צעיר, בערבית (טלא, טלי) הוא עופר צבאים, ובארמית (טליא) הוא נער.

דוב הוא טורף גדול, שאוכל גם פירות, שורשים ודבש. השם "דב" משותף לזכר ולנקבה. ומקורו בשורש דבב, שפירושו: התהלך במתינות. המילה משותפת לשפות שמיות רבות: אכדית – dabu; אבלאית – da-bù; אוגריתית – db; ארמית־סורית – debbā; ערבית – دُبّ (דֻּבּ); געז, אמהרית, טיגראית – dǝbb.

הזאב נזכר במקרא בדימויים של אכזריות ותוקפנות – הן לגבי שרי יהודה ושופטי ירושלים, והן לגבי אויבי-ישראל (ולמשל, בברכת יעקב – "בנימין זאב יטרף" בראשית מט 27). המילה משותפת לשפות שמיות רבות: אכדית – zību (ככל הנראה משמעותו תַּן); ארמית־יהודית – דֵּיבָא (ראה תרגום יונתן לבראשית מט, כז); ארמית־סורית – ܕܹܒܵܐ (dēbā); ארמית־מנדעית – diba; ערבית – ذِئب (דִ'אְבּ); געז – (zǝʾb