סקירה זו בוחנת את הקשר בין תרבות האונס לבין ייצוג האישה בפרסומות של שנות ה-2000.
השימוש במיניות ובפרובוקציה בעולם הפרסום הפך לשכיח בעשרים השנים האחרונות, חברות כמו בנטון קלבין קליין, סיטרואן, פיגו, עושות שימוש בדימויים פרובוקטיביים כאשר הדרך העיקרית לשימוש בפרובוקציה הוא השימוש במיניות והתערטלות חלקית בפרסומות. הפרסומת בישראל מרבה בהצגת נשים כאובייקטים מיניים. ניתוח סמיוטי של דרכי הצגתם של חלקי גוף חשופים, תנוחות גוף פרובוקטיביות, הבעות פנים מגרות, מבטים מפתים, תנועות אצבעות, ליטוף עצמי, הדגשת שפתיים וכדומה, והשימוש הרב באמצעים לשוניים ופרא-לשוניים מעלה את הטיעון כי הפרסומת מרבה ברדוקציה של נשים לפונקציות המיניות שלהן בלבד. Ramirea & Reichert טוענים כי קיימים ארבע מאפיינים של פרסומות מיניות: מאפיינים פיסיים של מודלים, התנהגות/תנועה, קירבה בין הדוגמנים ומאפיינים הקשרים – קונטקסטואליים כמו אפקט של מצלמה. המחקר ביקש למצוא מה אנשים מחשיבים כמיניים בפרסום. הפרמטר הכי שכיח היה מאפיינים פיזיים בולטים 66%. המאפיינים הנוספים: לווי בתנועות הדוגמן ובתקשורת המילולית ולא מילולית 39%, המאפיינים קונטקסטואליים 26% ,וקירבה 15%. החוקרים הדגישו נקודה חשובה: מה שאנשים התייחסו אליו כאל סקסי שונה בין מין אחד למין השני המחקר הראה שנשים הגיבו יותר לקונטקסט מאשר גברים ב 35% לעומת 20%. כמוכן 28% מהנשים הגיבו לקרבה או התייחסו למרחק פיזי או פעולת גומלין יחסית בין דוגמנית לעומת 6% של גברים.