סקירה ספרותית זו עניינה בפתיחות ביחסי התקשורת והצבא בעת מלחמות ישראל.

בעת משבר ביטחוני, התקשורת הופכת לפטריוטית ולמגויסת, לשלוחה ממשלתית ולדוברת לא רשמית שלה. לכן גם היום לעתים התקשורת מואשמת כי היא מתפקדת כסוכן סף פטריוטי המשרת ומחזק את פעולות הממשלה והמדינה, ללא הפעלת ביקורת על פעולותיהן ועל מדיניותן ואכן, העיתונות בעת מלחמה הנה עיתונות פטריוטית כאשר העיתונים רואים עצמם כאזרחים ולכן לא ניתן למצוא דיון ערכי אלה דיון אסטרטגי אודות שדה הקרב. וזאת על אף העובדה כי תפקיד העיתונות הדורש אובייקטיביות וביקורתיות עומד בסתירה לאופן בו נהוג לצייר את תפקיד העיתונות במלחמה הכולל ההתגייסות למען "האומה" והמורל הלאומי.
התיאוריות בתחום דעת קהל ותקשורת במלחמות כוללת שימוש במספר תיאוריות כמו תיאורית השפעת תקשורת המונים, המייעדת את מסריה לקהל יעד נרחב ומשפיעה על עמדותיו באמצעות מסרים מאיימים, מפחידים ומעוררים. מודל אחר מציג את המדיה כצינור להעברת מידע מהאליטה. המדיה תומכת באליטה ומובילה ליישור קו בין עמדות האליטה לבין עמדות הציבור. מודל נוסף גורס כי למרות שהתקשורת משפיעה על אזרחים באמצעות מתן מידע על מדיניות חוץ, התקשורת גם משפיעה על עמדות באמצעות עירור רגשות. התאוריה בוחנת כיצד ההיבטים הרגשיים של סיקור תקשורתי מגבירה שכנוע ועיצוב העדפות המדיניות הציבורית.