סקירה ספרותית זו עוסקת בנושא כלים נרטיביים.

מערכת החינוך מתמודדת עם אתגר עצום בהקשר של תלמידים מועדים לסיכון והדרה וכן תלמידים עם לקות למידה. החינוך הנו פקטור קריטי ביצירת מוביליות אישית וחברתית בקרב מתבגרים המועדים לסיכון. ההבנה הרווחת כיום בספרות היא שכדי להניע את גלגלי השינוי של מערכת החינוך, כך שתהיה רלוונטית למגוון הרחב של האוכלוסיות הפוקדות את שעריה, יש צורך בבתי ספר עם תודעה חברתית, שמלמדים בהם מורים מחויבים ומעורבים. תפקידם של מורים לייחד את החשיבה לסוג המשאבים הנדרשים, כדי להעניק למידה משמעותית המכינה לחיים ומצמצמת את מעגל הסיכון הפגיעה והכישלון. מערכת החינוך הממלכתית התגייסה בשנים האחרונות במאמץ ליצור בתי ספר המתייחסים לפרט, כדי לקדם באופן מיטבי את התלמידים השונים על צרכיהם השונים. הרצון לגבש חינוך בו קיים מגע אישי עם כל תלמיד ותלמיד יצר שורה של תכניות חינוכיות כגון: "חינוך אישי", רווחת הפרט", "בתי חינוך" וכיוצא בזה. התכניות האלה נועדו להרחיב את יכולתם של בתי הספר לראות את התלמיד כאדם ואת צרכיו הייחודיים. השיח הנרטיבי בהיותו מאפשר הקשבה לסיפורים של בני אדם שעברו אירועים קשים מעניק לבני נוער בסיכון ולנוער עם לקויות את האפשרות לספר את סיפורם, לשחרר מועקות ולקבל אוזן קשבת אמפתית. הרעיון בגישה הנרטיבית הוא שסיפור החיים מעצב ומתאר חיים, בונה את הדרך, מעניק משמעות וקובע כיצד נתנהג ונרגיש. תהליך זה של התמודדות עם בעיות ומציאת פתרונות מאוחסן בזיכרון בצורה של סיפורים אישיים ומוביל לתובנות חדשות. השימוש בפרקטיקות נרטיביות שם דגש הן על שינוי התנהגות בני הנוער, גישת ההורים, והלכידות המשפחתית, בחירת הערכים, השאיפות, עיצוב הזהות ולכן הגישה הנרטיבית יעילה לטפול בבני נער בסיכון, בתלמידים עם לקויות ויעילה עבור מורים המלמדים נוער בסיכון/נוער לוקה.