התקשרות רשמית בין איש לאישה ליצירת חיי משפחה  בתקופת המקרא היו חותם מאוחר לקשר שהתקיים בפועל בין בני זוג. בגמרא מוזכרות שלוש דרכים לקניית אישה :כסף שטר וביאה. אלו אינם תקפים אלא אם מלווים בהצהרתו של החתן "הרי את מקודשת לי בכסף (שטר או ביאה) זה כדת משה בישראל".

סקירת ספרות אשר עניינה בהיבטים השונים בדיני וחוקי נישואין וגירושין.

הקשר בין איש לאישה ליצירת חיי משפחה  נחלק לשני שלבים ושני טקסים: שלב הקידושין/אירוסין . בשלב זה היה החתן משלם מוהר לאבי הכלה או לנציגוֹ. תשלום המוהר היה מַקְנה לחתן זכות על הכלה.

כאמור, מקורו של מוסד הנישואין בזוג הראשון שמוזכר בתנ"ך אדם וחוה. אך הסטנדרטים החברתיים והחוקים של הנישואין עברו שינויים רבים.  בבראשית ב' כ"ג נכתב "זאת הפעם עצם מעצמי ובשר מבשרי .זאת יקרא אישה כי מאיש לקחה זו".

עם קום המדינה, עוגן חוק שיפוט בתי דין רבניים (נישואין וגירושין), תשי"ג-1953 אשר קבע כי החוק, ענייני נישואין וגירושין של יהודים בישראל אזרחי המדינה או תושביה, יהיו תחת שיפוטם של בתי הדין הרבניים בלבד. למצב זה כאמור, אחראי חוק מימי המנדט הבריטי (סימן 51 לדבר המלך והמועצה) אשר תקף גם כיום וקובע כי "נישואין וגירושין של יהודים בישראל ייערכו על פי דין תורה

בשורה של פסקי דין, קבע בית המשפט העליון כי מעמדם של ידועים בציבור הינו שווה ערך למעמד של זוג נשוי כהלכה, ועל הרשויות (כולל בתי הדין הדתיים) לכבד מערכת זוגית שכזו על ידי שמירה על עיקרון הכבוד והשוויון, בדומה לכול מערכת זוגית אחרת[1]. יחד עם זאת, ידועה בציבור, אינה זכאית למזונות, עפ"י דין גם במהלך הנישואין.

הגישה המקובלת בבתי הדין היא כי נישואין אזרחיים הנערכים מתוך אילוץ נחשבים כ"נישואין לחומרא" מבחינה הלכתית. ההנחה היא שבני הזוג חפצים להינשא לפי הדין וחיי האישות שביניהם נעשו כדרך בעל ואשה, במטרה לקיים חיי משפחה לפי ההלכה.