חיים וייצמן, נחשב לדיפלומט מזהיר וסלד משימוש באלימות ולא האמין בקפיצת הדרך בהגשמת הציונות. הצלחתו הדיפלומטית נבעה מאישיותו המרשימה, מהדרת המלכות שבו, מחוש הומור נהדר ומקסם אישי שאין לעמוד מולו

סקירת ספרות זו עניינה בבחינת ההבדלים ביחסם של ריינולד ניבור הנס מורגנטאו וחיים ויצמן למושג ריאליזם, דיפלומטיה ועוצמה פוליטית.

ריינהולד ניבור ( Reinhold Niebuhr ) החל את דרכו כסוציאליסט מתון, אך תפיסת עולמו השתנתה בעקבות מלחמת העולם השנייה  . מסוציאליסט מתון הוא הפכך לשמרני בדעותיו ואימץ תפיסת עולם אשר כונתה, ריאליזם נוצרי. על פי תפיסה זו, האדם רע מטבעו וקיומו מתבסס על נטייתו לחטוא.

וייצמן האמין בדיפלומטיה וביטא בפומבי את עמדותיו. יש הטוענים שבהתבטאויות פרטיות נקט עמדות קיצוניות דומות לאלו של ז’בוטינסקי, בנוגע למטרות ארוכות-הטווח של הציונות. ז’בוטינסקי סבר שיש להעלות את תביעות הציונות המלאות ללא היסוס ובריש-גלי, בעוד  וייצמן האמין שיש לעשות זאת בחשאי, בזהירות ובאיטיות

בשנת 1903 היה וייצמן ממייסדי הסיעה הדמוקרטית, אשר דגלה בציונות מעשית. בשנת 1904 היגר לבריטניה, ושם קיבל תואר פרופסור לכימיה באוניברסיטת מנצ'סטר

וייצמן  היה  אחד  האישים  היהודים  הראשונים  במעלה  במחצית  הראשונה של  המאה  העשרים אשר התמסרו  בלב  ובנפש,  ללא  ליאות,  למפעל התחייה  הלאומית  של  העם  היהודי.

תפישתו  הציונית של  וייצמן זכתה לכינויי "ציונות סינתטית" או בתקופה מאוחרת יותר "וייצמניזם." על ­פי  הגישה  הזאת  הציונות  נתפשה  לא  כמרכיב  אחד  מני רבים  של  היהדות, אלא  ככוח  המניע  העיקרי  שמוביל את העם היהודי בשלמותו.