הקולנוע הפלסטיני, דן רבות בלאומיות, תוך שימוש בנופים, טראומה זיכרון.  האובדן הטראומטי של המולדת מוצג לרוב דרך הסמלים של הכפר, הבית, עץ זית, הצבר, נופים פסטורליים, הכאב והנישול מהאדמה ,כנושא בלתי פתור

סקירת ספרות הבוחנת את ייצוג דמותה הפמיניסטית של האישה הפלסטינית בסרטיו של הבמאי אליא סלימאן

מעמדן הפוליטי של הנשים הפלסטיניות מלמד על היותן הקבוצה החלשה ביותר בציבור. גברים ערבים זוכים לנתח כוח במערכת הפוליטית, שממנה מודרות הנשים הערביות באופן גורף. השלטון היהודי מתגמל את הגברים הערבים בשליטה פוליטית על חשבון הנשים.

בישראל, חל שינוי ניכר במעמדה של האישה הערבייה עקב השינויים שמתחוללים בחברה הישראלית ומרוח המודרניזציה והדמוקרטיה המאפיינים את המדינה. עם קום המדינה נוצר מפגש בין הערבים לבין תרבות המערב – החוקים החדשים, התעסוקה העירונית והחקלאות המודרנית – ומפגש זה חולל שינויים בחברה הערבית בכלל ובמעמד האישה בפרט.

הנשים הפלסטיניות מופיעות בחלק ניכר מהסרטים הפלסטיניים בתוך משוואה אדיפלית גברית( דימוי לא ברור/מיסתורי של גבר) . כאם היא משובצת בטקסט באמצעות קשריה עם הסובייקט הגברי – הבן המגלם את העם. כלוחמת היא מוצבת כסובייקט, כביכול, אולם גם בסרטים שבהם האישה לוחמת היא מופיעה בטקסט מתוקף קשריה עם הסובייקט הגברי.

היא מופעלת על ידיו ומהווה שלוחה שלו (בהתערבות אלוהית); היא נענשת על השתתפותה בלחימה (בהתערבות אלוהית). בכל המקרים הללו – הן בתור אם והן בתור לוחמת – מתפקדת האישה כפטיש למולדת האבודה או לכוח הגברי החסר