הקולנוע הישראלי בראשיתו הנו קולנוע אשר שירת את מטרות הקמת הבית הציוני והולדתו של היהודי החדש, השנה מהותית מהיהודי הגלותי המיוסר. היהדות הוחלפה בדת אחרת המכונה ציונות. היהודי החרדי נדחק לשולים והוצג בצורה שלילית או מגוחכת

סקירת ספרות לעבודת סמינריון אקדמית הבוחנת את ייצוגן העכשווי של שתי קבוצות מיעוט ניצולי שואה ודתיים בקולנוע הישראלי- העלילתי

"  (יוסי זומר, 1997 ) מציג את החרדי כדמות שלילית, מגוחכת ורודפת בצע.

בשנים האחרונות, בשל שינוי היחס לגלות וההתפתחות למגמות רב-תרבותיות, זוכים סרטים על אודות חרדים להצלחה, כמו גם סדרות אודות יהודים חרדים, כמו, הסדרה "לתפוס את השמיים", במסגרתה מוצגת משפחה חילונית, המתמודדת עם חזרתו של  האב בתשובה והפיכתו לחרדי.

בשני העשורים הראשונים שלאחר מלחמת העולם הראשונה הודחקה השואה בתודעה הישראלית. העיסוק בניצולי השואה התקיים בעיקר על מנת להראות את הניגוד בינם "היהודים הישנים" לבין "היהודים החדשים", ועל מנת לעצב ולגבש זהות ציונית "צברית".

במהלך שנות השמונים הקולנוע העוסק בשואה דוחק את ניצולי השואה לשוליים, חוזר אל אותם סטריאוטיפים שליליים. ייצוגם של ניצולי השואה נשאר שלילי כשהיה והתוויות השליליות נשמרו, למשל ב"סודות משפחה"  ניצול השואה הוא פדופיל ואנס. מנגד הקולנוע  הפעם מציג את בני הארץ הרעים כאנשים קשים ובעייתיים, בעוד הניצולים הם אלה המעוררים אהדה.

למשל בסרט "הקיץ של אביה" אנשי הארץ אשר בעבר הוצגו בצורה סטריאוטיפית, כמי שמקבלים בחום את ניצולי השואה ועוזרים להם, כעת מוצגים באופן מגמתי כרעים ואלימים,  כאלה אשר דוחקים את ניצולי השואה  לשוליים ולא מאפשרים להם להשתלב.  הסרטים העלילתיים של העשורים האחרונים מבקרים במידה מסוימת  את החברה על כך שאינה מאפשרת לניצולים להשתלב.