ההגשמה הציונית, התחייה הלאומית והעבודה היישובית הארץ ישראלית לא ייחסת לאישה מקום ומעמד , כאשר לאורך התקופה מוזכרת הזהות הגברית לצד העשייה הלאומית ובניית הארץ.

סקירת ספרות זו דנה במיתוס הצברית, מייצג יותר מכל את מעמדן הנחות של הנשים בחברה היישובית הארץ ישראלית, שכן מעמדה של האישה בפלמ"ח כלוחמת נבחן והוכח כמופרך, שהרי הצברית נאלצה להילחם על הזכות להילחם.

הצברים הראשונים היו הגימינזסטים- בני המחזור הראשון של בוגרי הגימנסיה העברית. אהרן אהרנסון ואבשלום פיינברג אלו הם האב טיפוסים של הצבר בני המושבה וגולומב,דב הוז ושאול אביגדור הם האב טיפוס העירוני.

הצבר, למעשה הנו יציר כפיו של החלוץ אשר שאף לראות בבנו את בבואתו הערכית והמגשימה. מיתוס הצבר צמח וגדל לכדי דמות מיתולוגית בעיקר בתקופת הקרבות של מלחמת השחרור בעידודו הצמוד של אביו החלוץ.

למול מודל זהות גברי של חלוץ ולוחם עמדה זהות הנשית, שעיצובה היה מלכתחילה אמביוולנטי ובעל מסרים כפולים: מצד אחד, רטוריקה אידיאולוגית על שיוון, ומצד שני שמרנות וקיפוח במציאות.

לדמות הנשית בעזרת סמלים של גבריות ומכן נובעת נחיתותה, שהרי האישה בהיותה מאמצת סמלים גבריים מחדדת את ההבדל בין המינים ומדגישה את מאפייניה הנשיים הנחותים .

בראשית המאה ובעיקר משנת 1906 החלו להגיע ארצה גננות יהודיות אשר רכשו את השכלתן במוסדות גרמניים. מוסדות החינוך פתחו בשנים אלו את שעריהן לנשים וכך הגיע ארצה גננות יהודיות אשר הגיעו לארץ עקב מניעים ציוניים והקימו גנים בארץ ישראל : במושבות ובערים. בנוסף להקמת הגנים ברחבי הארץ, הם פיתחו מנגנון להכשרה ולהדרכת גננות חדשות

הוויכוח היישובי בדבר גיוס הנשים לצבא מעלה שוב את מעמד הנשים בתקופה היישובית , כאשר דובר על שוויון , אך שוויון זה בפועל מומש באופן חלקי ביותר וכי מעמדה המגדרי של האישה נותר במסגרת השמרנית מסורתית ומשפחתית.

השוללים את גיוסן של הנשים טענו כי אין זה מוסרי כי נשים ישרתו בצבא וישמשו למשל כנהגות  של קצינים, הועלו טענות בדבר סכנות הגיוס של החייל היהודי ועל אחת וכמה את הגורל הצפוי לאישה-חיילת יהודיה בצבא.