הזכות לשביתה המוכרת כזכות אדם חברתית הנה ערך מהמעלה  הראשונה ומעוגנת כחוק יסוד במדינה  ובנוסף חייבת המדינה לאוכפו בשל החתימה על האמנה האוניברסאלית. השביתה הנה אמצעי חשוב  במאבקם של העובדים להשגת זכויות ושיפור בתנאי העבודה.

סקירה זו בוחנת את הזכות לשבות ולהשבית בישראל כמדינה , אשר חברה באמנות זכויות האדם. במסגרתה נדונה זכות השביתה וההשבתה במדינת ישראל על רקע אמנת זכויות האדם.

זכות השביתה במדינת ישראל הנה זכות יסוד מוכרת של עובדים במשטר דמוקרטי וזכות אדם חברתית כחלק מזכויות היסוד של חופש ההתאגדות . ישראל מכירה בזכותה של עובדים לשבות ולהימנע מעבודה באים נפגעו תנאי עבודתם.

ההכרזה  האוניברסאלית על זכויות האדם פורסמה ב – 10 בדצמבר 1948, כאשר מלחמת העולם השנייה  היוותה נקודת מפנה ביחס העולם לתפיסת זכויות האדם . ההכרזה האוניברסאלית על זכויות האדם היא מעמד המהווה בסיס למשטר בינלאומי.  בהמשך הוחלט באו"ם על כינון אמנה אשר תחייב את כל הקהילה הבינלאומית לכבד את זכויות האדם , בהיותה ביטוי לרצונם של רוב המדינות במשפחת העמים.

על פי האמנה האירופאית לזכויות האדם  משנת 1961 קיימת הכרה בזכות השביתה,  אם כי כל מדינה רשאית לחוקק חוקים המגבילים את  זכות השביתה כזכות יסוד ובמיוחד שביתה של עובדי ציבור  ושל שירותים ציבוריים חיוניים.

זכות השביתה, ככל זכות אחרת, אינה מוחלטת וניתנת להגבלה ביחס לזכויות אחרות. הנושא העומד בימים אלו על סדר-היום היא שאלת האיזון הנאות והצודק בין זכות העובדים לשבות לבין זכויותיהם של צדדים נוספים הנפגעים עקב מימוש זכות השביתה.