עונש מוות הינו צורת הענישה החמורה ביותר שיכולה מדינה להטיל על מבצע עבירה. עונש המוות מהווה את הסוג הקיצוני ביותר של ענישה גופנית, למעט אולי עינויים קשים במיוחד, והביצוע שלו מכונה הוצאה להורג

סקירה מקיפה זו מתמקדת בהצגת ובחינת הטיעונים השונים בעד ונגד עונש מוות בכלל ולמחבלים בפרט, במדינת ישראל. בנוסף, מציגה את הרקע ודרך התפתחותו של עונש המוות, מצבו ומעמדו של העונש בישראל, וניתוח שאלת התועלת שבעונש (בעת יישומו על מחבלים)

עונש המוות היה מאז ומעולם אחד העונשים המקובלים ביותר לעבירות חמורות. התנאים החברתיים שבעקבותיהם הוטל העונש השתנו, שליטים התחלפו, זמנים השתנו, אך העונש נשאר יציב ואיתן על כנו.

מדינות רבות וארגונים שונים ברחבי העולם מתלבטים בתועלת שבהטלת עונש מוות על מבצעי פשעים ברוטאליים במיוחד. הנושא אינו חד משמעי, או מדויק וברור לחלוטין. דעת הקהל הייתה ונשארה בעד עונש זה.

באשר לטיעוני המוסר הנוגעים לעונש מוות למחבלים, קיימת הסכמה רחבה לכך שעונש המוות הוא אכן גמולו של המחבל. רבים מהמעידים על עצמם כמתנגדים עקרונית לעונש המוות, תומכים בו כאשר מדובר במחבל. בעיני רבים, מעשה המחבל חמור ממעשה הרוצח ה"רגיל "ולפיכך גמולו גבוה עוד יותר.

המצדדים בעונש מוות למחבלים טוענים כי עונש המוות שולל מהמחבל את היכולת לשוב ולרצוח. עונש אחר, כדוגמת מאסר, מהווה סיכון בטחוני למדינת ישראל ולאזרחיה, שכן עלול להיווצר מצב בו המחבל ישתחרר עקב עסקת חליפין  ובהיותו מונע על ידי אידיאולוגיה, סביר כי ישוב ויבצע שוב פעולה חבלנית, אם רק יעלה בידו.

עבור התושבים בישראל קיימים חוקי יסוד המהווים את הצהרת הכוונות הבסיסיות, בנוגע לרוחה וצביונה של מדינת ישראל. חוק יסוד כבוד האדם וחירותו נחקק כאשר לנגד עיניהם של כותביו עמדו גם זכויות האסיר, כפי שאנו מגלים בחוק המעצרים החדש, המבסס רוב הוראותיו על חוק יסוד כבוד האדם וחירותו. חוקי היסוד שנחקקו בשנת 1992 נתפסו כמעין "מהפכה חוקתית".