יסודות ההשכלה הגבוהה בישראל הונחו בשנות ה-20 של המאה הקודמת, כאשר הטכניון הוקם בשנת 1924 והאוניברסיטה העברית בשנת 1925. הגידול העצום באוכלוסייה הוליד את הצורך ואת הדרישה להשכלה גבוהה. דרישה זו הובילה להקמת אוניברסיטת בר אילן, תל אביב, חיפה ובן גוריון בשנות ה- 50 וה – 60. בשנות ה- 70 הוקמה האוניברסיטה הפתוחה.

הסקירה הנוכחית בוחנת את השפעת הסבסוד (של שכר הלימוד) כמרכיב המשליך על נגישות ללימודים גבוהים בישראל ובעולם, תוך הצגת רקע כללי על מערכת ההשכלה הגבוהה בישראל, מבנה שכר הלימוד ומודלים לקביעתו, מעורבות המדינה (ישראל ומדינות אחרות) בתקציב שכר הלימוד וסבסודו.

ההשכלה הגבוהה איננה נגישה לאוכלוסייה באופן שווה, בשל מצב סוציו אקונומי שונה. אחת הדרכים לסייע לאוכלוסייה זו ולקדם את הנגישות שלה להשכלה הגבוהה.

מתן סיוע הכולל מלגות ממשלתיות ופרטיות והלוואות לסטודנטים בתנאים מיוחדים. אכן, על מנת לאפשר למעוטי יכולת להתקדם במסלול האקדמיה, קיים בישראל מערך של הלוואות ומלגות עבור הסטודנטים. בנוסף, יש הטוענים כי על הממשלה לסבסד את שכר הלימודים בהשכלה הגבוהה, על מנת להפחית את השתתפות הסטודנטים בשכר הלימוד.

שכר הלימוד הגבוה והשחיקה במימון ההשכלה הגבוהה מגביל סטודנטים קשיי יום מחד ומוביל לבריחת מוחות מאידך.
שיטת התקצוב – שכר לימוד אחיד הנהוג בישראל אינו תורם לפתרון הבעיה ואינו מייחס חשיבות לערכה של ההשקעה על פי פירותיה, כלומר ההשקעה איננה תלוית תחום לימודים וכי הסבסוד אינו נקבע על פי מרכיבי התועלת. בהקשר לכך, יש הטוענים כי על המדינה לקבוע דיפרנציאציה בשכר הלימוד, על פי צרכיה בהכשרת אקדמאים בתחומים שונים ועל פי המצב הסוציו-אקונומי של הסטודנט.